פרק עז: ח״ג רל ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א קחו מאתכם תרומה. תא חזי, בקדמיתא כתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו - כלא בכלל. כיון דאינון ערב רב עבדו דא ומיתו מנייהו אינון דמיתו בעא קודשא בריך הוא לאתפייסא בהדייהו דישראל. אמר לון אתחברו כולכו לסטר חד, הדא הוא דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל - בלחודייהו. אמר לון: "בני בכון אנא בעי למשרי, עמכון תהא דיורא דילי". ועל דא קחו מאתכם תרומה - מאתכם ולא מאחרא - לא בעינא דתהא שתופא לאחרנין בהדי. ולא בהדייכו. ובגין כך כלהו אשתציאו. אוף הכא הא אינון מאינון גזעא בישא הוו - ויהיו המתים - המתים - ודאי מתים. ולא מישראל. ובגין כך מנה לון דכתיב שאו את ראש בני ישראל - ארימו רישייהו.
ב א"ר אלעזר, אבא כמה יאות הוא אי לא אשכחנא פלוגתא על דא. אמר ליה ברי אימא. אמר ליה: והא כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור, ותנינן דאתחברו ישראל בהדיה כצמידא דא דאתחבר בב"נ בקשוטוי הכי אתחברו ישראל בבעל פעור. אמר ליה: אלעזר הכי הוא ויצמד ישראל לבעל פעור, אלא אנא לא אמרית דאתדכו ישראל מההוא חובה, אלא דאתדכו ממותא דלא שריא עליהו מותא.
ג אמר ליה: והא כתיב (שם) קח את כל ראשי העם והוקע אותם?! אמר ליה: ראשי העם ודאי, ולא "ראשי בני ישראל". ומן העם אית לן למילף; כתיב הכא העם וכתיב התם וירא העם, ויקהל העם, ויפול מן העם. אבל תא חזי ויצמד ישראל לבעל פעור - ולא פלחו ליה. אבל מן סיפיה דקרא אוכח דכתיב ויאכל העם וישתחוו ולא כתיב "ויאכל וישתחו ישראל", אלא העם. כיון דכתיב ויצמד ישראל מאי ויאכל העם? אלא ההוא זרעא בישא הוו חובה דישראל.
ד מהו דכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור? תא חזי "ויצמד ישראל בבעל פעור" לא כתיב, אלא לבעל פעור - קשוטין ותוקפא יהבו לבעל פעור בלא דעתא, בגין דפולחנא דפעור הוא למפרע גרמיה ולאפקא קמיה צואה רותחת. וההוא עיבידתא אהני ליה ואתתקף מניה. וישראל כיון דחמו דא - חשיבא דזלזולא דיליה איהו וקלקולא דיליה דהא בע"ז כתיב צא תאמר לו (ישעיהו ל כב). ואינון בגין זלזולא דע"ז פרעו גרמייהו בלא ידיעה. ועל הני כפר פנחס ובטל מותנא דכתיב ויכפר על בני ישראל.
ה (ר"מ רי"ג א). אמר רעיא מהימנא, השיב את חמתי - מאי השיב את חמתי? אלא ג' ממונים דגיהנם; חד על שפיכות דמים, וחד על גילוי עריות, וחד על עבודה זרה. ואינון משחית אף וחמה. הוא (חמא דה') (ס"א חימה דהוה) טאס בעלמא אמר השיב את חמתי מעל בני ישראל, ולא אמר "מעל העם" דאינון ערב רב דאתמר ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש דהכי אוקימנא ושאילו לבוצינא קדישא.
ו ומה כתיב? קחו מאתכם תרומה לה' - ולא מערב רב. דלא אתקריאו קהלה וחבור עד דאתעבר מנהון ערב רב. כביכול בזמנא דמתערבין בינייהו כאילו לא הוו גוי אחד. ובגין דא קחו מאתכם תרומה ולא משותפו אחרא דלא בעינא לשתפא אחרנין ביני ובינייכו.
ז ולא עוד אלא כד ערב רב אינון מעורבין בישראל מה כתיב? היו צריה לראש. וישראל בתר דמתעברי מנייהו אלין מה כתיב? שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ולא עוד אלא דאמר קודשא בריך הוא אנא בעי לדיירא עמכון - הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ח ולא עוד אלא כד בני ישראל בגלותא - עלייהו אתמר מי מעכב שאור שבעסה. והא אוקמוה מארי מתניתין בזמנא דערב רב אינון ראשים על ישראל כביכול כאילו (ס"א עברין שולטני דקב"ה) עבדין שלטנו בקב"ה וייעלון במשפטי ככביא ומזלי. ובגין דא צווחין ואמרין ה' אלהינו בעלונו אדונים זולתך.
ט דבר אחר: פנחס וכו' קום בוצינא קדישא ואפתח מלי קמי שכינתא. קם בוצינא קדישא ואמר בחבורה קדמאה אתמר הכי. תא חזי פינחס קאים קמי דינא תקיפא דיצחק וקם קמי פרצה, דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה בגין לאגנא עלייהו דישראל. ובגין דא כליל דא ודא בחושבנא - פינחס כמנין יצחק. והכא צריך לחדתא מלין.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0