פרק ז: ח״ב רכג ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פתח ואמר, (ישעיה לג ו) והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו, האי קרא אוקמוה חברייא, אבל הא תנינן, כל בר נש דאתעסק באורייתא בהאי עלמא, וזכי למקבע עתין לה, אצטריך באמונה, דרעותא דיליה יתכוין לקודשא בריך הוא, יתכוין לשם שמים, בגין דאמונה להכי אתכוון. חסן ישועת, לאכללא רחמי בדינא. חכמת ודעת, דתרין אלין שראן דא על דא, דא טמיר וגניז, לאשראה דא על דא.
ב יראת ה' היא אוצרו, אוצרו דכל אלין, בגין דהאי יראת ה' נקיט כל אינון נחלין, ואיהי אתעבידת אוצר לכלהו, וכד נפקין מינה כל אינון גניזין, כלהו אפיק לון בחושבנא. מנלן, דכתיב (שיר ז ה) עיניך ברכות בחשבון, בחשבון ודאי עביד ואפיק אינון ברכות מים, ואשגח (נ"א ואשקי לכלא) לאפקא כלא בחושבנא,
ג ועל דא אקרי אמונה, ובכלא אקרי אמונה, והא אוקימנא. ומה אי הכא אצטריך לאחזאה מהימנותא, לשאר מילי דעלמא על אחת כמה וכמה! ועל דא קודשא בריך הוא הוה אודע להו לכל ישראל רזא דמהימנותא דילהו בכל מה דעבדו, וכלא אתמר.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0