ח״ב רכד ע״ב

פרק יג: ח״ב רכד ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א ויהי זהב התנופה, אמאי אקרי זהב התנופה, ולא אקרי הכי כסף התנופה? אלא תרין אינון דאקרון הכי, זהב התנופה, ונחשת התנופה, ולא אקרי הכי כסף התנופה, אלא אלין אקרון הכי, בגין דאיהו אסתלקותא לעילא, דהא אית הכי לתתא, ולאו איהו זהב (כגוונא) דארמותא, ובכל אתר תנופה איהו ארמותא לעילא, ולא לנחתא לתתא.
ב ואיהו רזא דחשבנא דא, דכל אלין דרגין ורתיכין, כלהו קיימי בארמותא (דא), ואיהו דהב ארמותא, ודא איהו דהבא, דכל מה דמתפשטא לתתא אסתים חיזו וטיבו ונהירו דיליה, וכד איהו בארמותא, כדין איהו דהב טב ברזא דנהירו דיליה, וכל ההוא דלתתא סוספיתא דדהבא, ואיהו התוכא דיליה.
ג וכסף פקודי העדה, בגין דהאי איהו כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב, ואף על גב דלאו איהו בהאי ארמותא, כלא הוא לטב, אבל דהבא כל מה דאתפשט לתתא כלא הוא לביש, דא אתפשט לטב, ודא אתפשט לביש, ובגין כך דא אצטריך לארמא ארמותא ולאסתלקא לעילא, ודא אצטריך לאתפשטא לתתא ולכל סטרין, בגין דכלהו קאים לטב.
ד פתח ואמר, (תהלים פד יב) כי שמש ומגן וגו', כי שמש דא קודשא בריך הוא, ומגן דא קודשא בריך הוא, שמש דא הוא רזא דשמא קדישא ה', דהכא קיימין כל דרגין לנייחא, ומגן דא איהו רזא דשמא קדישא דאקרי אלהי"ם, ורזא דא דכתיב אנכי מגן לך, ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים, חן וכבוד יתן ה', למהוי כלא רזא חדא.
ה לא ימנע טוב להולכים בתמים, רזא דא (ההוא) דכתיב, (איוב לח טו) וימנע מרשעים אורם, ודא איהו נהורא קדמאה, דכתיב ביה (בראשית א ד) וירא אלהי"ם את האור כי טוב, דגניז וסתים ליה קודשא בריך הוא כמה דאוקמוה, ומן חייביא גניז ליה, ומנע ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אבל לצדיקיא מה כתיב, לא ימנע טוב להולכים בתמים, דא אור קדמאה, דכתיב ביה וירא אלהי"ם את האור כי טוב,
ו ועל דא לא אצטריך דא לאסתלקא ולארמא ליה, אלא לאתפשטא ולאתגלאה, ולא לאסתלקא (ס"א בההוא דהבא) כההוא אחרא דאיהו שמאלא, ועל דא אקרי ההוא תנופה, ולאו האי, ובגין כך וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו'.
ז תא חזי, סטרא דימינא איהו תדיר קיימא, לקיימא בכל עלמא, ולאנהרא ולברכא ליה, ובגין כך כהנא דאיהו מסטרא דימינא, אזדמן תדיר לברכא עמא, דהא מסטרא דימינא אתיין כל ברכאן דעלמא, וכהנא נטיל ברישא, ועל דא אתמנא איהו לברכא לעילא ולתתא.
ח תא חזי, בשעתא דכהנא פריש ידוי לברכא עמא, כדין שכינתא אתיא ושריא עלויה ואמלי ידוי, ידא דימינא זקפא לעילא על ידא דשמאלא, בגין לסלקא ימינא ולאתגברא על שמאלא, וכדין כלהו דרגין דקא פריש בהו ידוי, כלהו אתברכאן ממקורא דכלא. מקורא דבירא מאן איהו? דא צדיק, מקורא דכלא דא איהו עלמא דאתי, דאיהו מקורא עלאה, דכל אנפין נהירין מתמן, דהא איהו מבועא ומקורא דכלא, וכל בוצינין ונהורין מתמן אתדליקו.
ט כגוונא דא, מקורא ומבועא דבירא, כל אינון בוצינין דלתתא, כלהו אתנהרין ואתמליין נהורין מניה, ודא קיימא לקבל דא, ובגין כך בשעתא דכהנא פריש ידוי ושארי לברכא עמא, כדין שראן ברכאן עלאין ממקורא עלאה לאדלקא בוצינין, ונהרין כל אנפין, וכנסת ישראל אתעטרת בעטרין עלאין, וכל אינון ברכאן נגדין ואתמשכן מעילא לתתא.
י תא חזי, משה פקיד ובצלאל עביד, למהוי כלא ברזא דגופא וסיומא דגופא דאיהו את קיימא קדישא, לאסגאה רחימו וקשורא דיחודא במשכנא, וכלא ברזא דימינא קא אתעביד, ועל דא בכל אתר דסטרא דימינא אשתכח, עינא בישא לא שלטא ביה, ובגין כך וכסף פקודי העדה, בגין דההוא כסף מסטרא דימינא קא אתיא, ועל דא אתמנא כלא במניינא.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0