פרק כא: ח״ב רכט ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר רבי חייא, תרי זמני כתיב "שבטים", אלא ששם עלו שבטים אלין שבטין דלתתא, שבטי יה אלין שבטין דלעילא. עדות לישראל, דא רזא דשמא קדישא עלאה, דא דאקרי עדות, כמה דאת אמר (תהלים קלב יב) ועדותי זו אלמדם. ואינון תריסר שבטין קדישין עלאין, אינון תריסר אבנין קדישין, ועל דא אינון קיימין לתתא כגוונא דלעילא, וכל אינון שמהן דתריסר שבטין, כלהו גליפאן באינון אבנין, וכהנא רבא נטיל לון.
ב תא חזי, יעקב כד הוה אזיל לחרן, מה כתיב (בראשית כח יח) ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, אלין תריסר אבנין קדישין, כלהו אתעבידו חד אבנא, דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, וקרי להו אבן, מאי טעמא, בגין דכלהו תריסר אבנין אתכלילו באבנא חד קדישא עלאה, דאיהי לעילא מנהון, דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהי"ם.
ג ועל דא הכא כהנא רבא שוי לון על לביה, לדכרא להון תדיר, דכתיב (שמות כח כט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד. ובגין כך כלא איהו ברזא דתריסר, תריסר עלאין טמירין לעילא, דאתגניזו ברזא עלאה קדישא, ואינון רזא דאורייתא, ונפקי מקול חד דקיק והא אוקמוה. תריסר אחרנין טמירין לתתא, כגוונא דלהון, ונפקי גו קלא אחרא, דאיהי אבן, דכתיב (בראשית מט כד) משם רועה אבן ישראל.
ד ועל דא אוקמוה ברזא דקרא, דכתיב (בראשית כט ג) ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן, דא שכינתא דאקרי אבן בחן, אבן ישראל, דמגנדרין לה ואעלין לה בגלותא, וכתיב והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, ועל שמה אקרון כלהו אבנין.
ה וכמה אבנין לאבנין, אית אבנין ואית אבנין, אית אבנין יסודי ביתא, דכתיב (מ"א ה יז) ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית. ואית אבנין עלאין יקירין, ואינון (אלין) תריסר, ואינון ארבע סדרין, תלתא תלתא לכל סדרא, לארבע רוחי עלמא, כגוונא דא אינון ארבע דגלים דהוו אזלי במדברא, ואינון תריסר שבטין, תלתא תלתא לכל סטרא לארבע רוחי עלמא, וכלא רזא חדא והא אוקמוה.
ו ותא חזי, בשעתא דכהנא רבא הוה שוי אלין תריסר אבנין, ולביש לון בחושנא ואפודא, כדין שריא עליה שכינתא, ואינון תריסר אבנין גליפין בשמהן דכלהו שבטין, וכל שבטא ושבטא אתגליף על אבנא חד, משקען הוו אתוון על אבנין, וכד נהירין אבנין, אתוון הוו בלטין לבר, ונהרין על מה דאצטריכו.
ז (ס"א ובאתוון דבשבטין) ובשבטין כלהו לא הוו תרין אתוון ח' ט', בגין דלא אשתכח חובה בכלהו. אמר רבי חזקיה, אי הכי ח' דשמא גרים, יאות, אבל ט' דאיהי את טב, ותנינן, מאן דחמי את ט' בחלמיה טב ליה, בגין דביה פתחה אורייתא כי טוב, דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי"ם את האור כי טוב, והואיל והיא את טב, אמאי לא אכתוב באינון שבטין?
ח אמר ליה, בגין דסמיכין תרין אתוון אהדדי. ותו דהא את ט' גניז וטמיר, ואיהו נהיר נהירו דכלהו, דהא את דא נהירו דכלהו הוי, ולאו נהירו אשתכח בר מאת דא, דכתיב וירא אלהי"ם את האור כי טוב, והוא נהירו דההוא נהורא דגניז וטמיר, ועל דא כתיב (תהלים פד יב) לא ימנע טוב להולכים בתמים, ודא איהו נהורא דכלהו שבטין, ובגין כך לא אתגלף בהו. ותו, דכלהו תריסר נפקי מגו אכסדרא דא טמירא, דאיהי ברזא דאת ט', ובגין כך איהו טמיר וגניז ולא אתחזי בהו.
ט תא חזי, כל הני אבנין קיימי בארח את וניסא, וכלהו כד הוו נהרין, כדין כהנא רבא הוו נהירין אנפוי, ואתוון נהרין ובלטין לאשתמודעא לבר, וכד הוו נהרין אנפוי דכהנא, כדין הוו אשתמודעאן בליטו דאתוון דאיהו לטב, ובדא אשתמודע כהנא, אי זכאה הוא אי לאו, ועל דא כלא איהו באת וניסא, והא אוקמוה.
י רבי אבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, הא דכתיב (שמות כח ל) ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, ותנינן, אורים דנהרין במלה דאצטריכו, תומים דאשלימו במלייהו, תו אנן צריכין למנדע (נ"א האי רזא).
יא אמר ליה, ודאי, והכי איהו, חשן ואפוד לקבל אורים תומים, ודא רזא דתפלין וקשרא דתפילין, לקבל תרין אלין. פתח ואמר, (שמות לג כג) וראית את אחורי ופני לא יראו, וראית את אחורי, הא תנינן, דאחזי ליה קודשא בריך הוא למשה קשר של תפלין, ופני, אלין תפלין ממש. ופני, אינון תפלין דאינון רזא עלאה שמא קדישא, אחורי, איהו רזא דקשרא דתפלין. והא ידיעא לגבי חברייא, בגין דדא אספקלריאה דנהרא, ודא איהי אספקלריאה דלא נהרא.
יב לקבל דא אורים דנהרין במלייהו, תומים דאשלימו במלייהו, דא פנים, ודא אחור, ורזא דא קול ודבור, קול אנהיר לדבור למללא, דבור אשלים מלה, ותדיר דא בדא סלקן, ולא אתפרשן דא מן דא לעלמין, ובגין כך חשן ואפוד, דא פנים ודא אחור, וכלא רזא חדא, בלא פרישו כלל.
יג אמר ליה, אי הכי דלא מתפרשן לעלמין, ומאן דאפריש לון הא תנינן דכתיב (משלי טז כח) מפריד אלוף, מהו דכתיב (ש"א כג ו) ויהי בברוח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה, אפוד ירד בידו, ואילו חשן לא קאמר.
יד אמר ליה, ודאי הכי הוא, כל מה דהוא חשיב איהו טמיר וגניז ולא אדכר כל כך, כגוונא דא (ש"א כב יח) נושאי אפוד בד, מה דאיהו באתגליא יתיר איהו אדכר, בגין דיתכסי מה דאיהו בגניזו וטמירו, ועל דא אדכר מה דאיהו באתגליא יתיר.
טו ובגין כך שמא עלאה איהו רזא בטמירו וגניזו, ולא אדכר אלא בשמא דאיהו באתגליא, דא אדכר ודא אגניז, דא באתגליא, ודא בסתירו, וכל מה דאתגליא איהו אדכר לעלמין. שמא דגניז איהו ה', שמא דאיהו באתגליא איהו אדנ"י. ועל דא אכתיב באתוון טמירין, ואקרי באתוון אלין, ואתכסי דא בדא, למהוי יקרא עלאה טמיר וגניז לעלמין, דכל ארחי דאורייתא הכי הוא, אתגליא וסתימא, וכל מלין דעלמא בין דעלמא דין ובין דעלמא דלעילא, כלהו איהו טמיר וגליא:
טז פתח ואמר, (יונה א לח) ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו וגו', האי קרא אית לאסתכלא ביה, כלהו ברזא דחכמתא שאילו, דכתיב הגידה נא לנו באשר למי, באשר רזא דחכמתא שאילו, הכא שאילו רזא דאיהו באתגליא, למנדע אי מזרעא דיוסף קאתי, דימא כיון דחמא ארונא דיליה, מיד אתבקע והוה יבשתא, דכתיב (תהלים קיד ג) הים ראה וינוס, הים ראה, ההוא דכתיב ביה (בראשית לט טו) וינס ויצא החוצה, מיד הירדן יסוב לאחור,
יז ועל דא שאילו ליה באשר, דכתיב ביה ביוסף (בראשית לט ט) באשר את אשתו, אם מההוא זרעא קא אתית, צלי דישתוק ימא מינן. למי, ואי מזרעא דיעקב קא אתית, דכתיב ביה (בראשית לב יח) למי אתה ואנה תלך, ואינון הוו מלאכין קדישין דשדר בשליחותיה, ואשתזיב מההוא עאקו, צלי למרך וישדר מלאכיה ונשתזיב מההוא עאקו.
יח ואי לאו, מה מלאכתך, במה אשתדלותך בכל יומא, ומאין תבא, מאן אינון אבהתך, מה ארצך, אי היא ארעא דאתחזיא לאתענשא, ואי מזה עם אתה, אי הוא עמלק, או חד משבעה עממין דאתחזון לאתענשא, כלא שאילו ליה כדקא יאות.
יט מה אתיב לון? ויאמר אליהם עברי אנכי, מההוא זרעא דאברהם העברי, דאקדיש שמא דמאריה בכל יומא בעלמא, ואת ה' אלה"י השמים אני ירא וגו', אינון לא שאילו ליה אלא מלה באתגליא, ובאתכסיא למנדע ביה, ואיהו אתיב לון כלא באתגליא.
כ מה כתיב, וייראו האנשים יראה גדולה, כיון דשמעו שמא דקודשא בריך הוא, מיד דחילו, בגין דכלהו הוו ידעין נסין וגבוראן דעבד קודשא בריך הוא בימא, וכיון דאמר לון שמא דקודשא בריך הוא, מיד דחילו קמיה דחילו סגיא. תו אמר לון דאיהו ערק מקמי קודשא בריך הוא, ועל דא אמרו ליה מה זאת עשית, דאנת ערקת מקמיה, ולא עבדת פקודוי, ובגין כך מה זאת עשית, דאנת עברת על פקודי דמארך.
כא ותא חזי, כל אלין אתגיירו לבתר, כד חמו נסין וגבורן דעבד ליה קודשא בריך הוא ליונה בימא, וכלהו חמו ליה כד נפל בימא, וההוא נונא דסלק ובלע ליה קמייהו, וכד אתא ההוא נונא רבא לעיניהון דכלא ופלט ליה ליבשתא, אתו לגביה ואתגיירו כלהו, הדא הוא דכתיב (יונה ב ח) משמרים הבלי שוא חסדם יעזבו.
כב ותא חזי, כלהו אלין הוו גרי צדק, ואתחכמו באורייתא, והוו חכימין עלאין, בגין דהא קודשא בריך הוא אתרעי בהו, ובכל אינון דמקרבי לגביה, ומקדשין שמיה באתגליא, דכד אתקדש שמיה באתגליא, שמיה דאתכסיא אסתליק על כורסי יקריה, דכתיב (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל:
כג (תא חזי מה כתיב), (שמות כח כח) וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעת האפד בפתיל תכלת, אמאי בפתיל תכלת? אלא לאחזאה דהאי תכלא אתקשר בכלא, ועל דא כלא איהו ברזא עלאה.
כד מה כתיב, פעמון זהב ורמון, ואוקימנא, וכלא איהו ברזא עלאה כדקאמרן, מה כתיב ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה', בגין דאצטריך קלא דאשתמע, וברכאן ישרון על עלמא, בגיניה דכהנא דאיהו מברך כלא, ופלח כלא. פעמון זהב - הא אוקימנא, רמון - דאתמליא כרמונא דא, דאיהו אתמליא מכלא, וכלא אוקימנא:
כה ויעש את מעיל האפד מעשה ארג כליל תכלת, הא אתמר ברזא דחשן ואפד, וכלא חד. כליל תכלת, דהכי אתחזי, כמה דאוקימנא דתכלא איהו רזא דנהורא דכרסייא, תכלא דאיהו בקשורא דנהירו חוורא, כלא כחדא, ועל דא תכלא לאפודא איהו.
כו אמר רבי שמעון, הני מאני דלבושין דכהנא, כלהו ברזא עלאה איהו, למהוי לבושין דלתתא כגוונא דלעילא. תא חזי, כיון דמיכאל כהנא רבא איהו, ואתי מסטרא דימינא, אמאי כתיב בגבריאל, (דניאל יב ו) האיש לבוש הבדים, דהא לבושים לכהנא רבא איהו, ומיכאל איהו כהנא, ואתי מסטרא דימינא, אלא מהכא דשמאלא אתכליל בימינא תדיר, ואתלבש גבריאל בלבושין אלין.
כז תו, דהא גבריאל איהו אתמנא שליחא בהאי עלמא, וכל שליחא דאתמנא בהאי עלמא, אצטריך לאתלבשא בלבושין דהאי עלמא, והא אוקימנא ברזא דנשמתא, כד סלקת לעילא אתלבשת בלבושא כגוונא דלעילא בגין למהוי תמן, וכן כד נחתת לתתא מלעילא, כלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזלת תמן. כגוונא דא, כל אינון שליחן דאתמנן בשליחותא בהאי עלמא, והא אוקימנא.
כח ותא חזי, האי מעילא דאפודא לחפיא עליה כד לביש ליה, כתיב (תהלים קלט ד) אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. האי קרא הא אוקמוה,
כט אבל תא חזי, בשעתא דברא קודשא בריך הוא לאדם הראשון, דכר ונוקבא אתבריאו, והוו תרווייהו דא עם דא קשורא, נוקבא לאחורא ודכורא לקמא, עד דנסר לון קודשא בריך הוא, ואתקין לה, ואעיל לה לקמיה דאדם, לאסתכלא אנפין באנפין, וכיון דאסתכלו אנפין באנפין, כדין אתסגי רחימותא בעלמא, ואולידו תולדין בעלמא, מה דלא הות מקדמת דנא, והא אוקימנא.
ל ולבתר דחב אדם ואתתא, ואתא נחש על חוה, ואטיל בה זוהמא, אולידת חוה לקין, והוה דיוקניה דיוקנא דלעילא ותתא, מרזא דזוהמא דסטרא אחרא ומסטרא דלתתא, ועל דא איהו הוה קדמאה דעבד מותא בעלמא, בגין דסטרא דיליה גרים, חויא ארחיה הוא למהוי כמין לקטולא, ההוא דאתי מניה ארחיה נקיט ואזיל, ועל דא כתיב (בראשית ד ח) ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
לא אשכחנא בספרין קדמאין, דכד קטיל ליה קין להבל, הוה נשך ליה נשיכין כחויא, עד דאפיק נשמתיה וקטל ליה,
לב וכל מלין אהדרו ליסודא קדמאה, ואי לאו דהוה קין מההוא סטרא, לא אשתכח הכי לגבי אחוה. ועל דא כיון דחזא אדם דאתקטיל הבל ואתתריך קין, אמר מה אנא אוליד מכאן ולהלאה, אתפרש מאתתיה מאה ותלתין שנין, ורוחין נוקבי מסאבי הוו אתיין ומתחממן מניה, והוה אוליד רוחין ושדין, ואקרון נגעי בני אדם ואוקימנא.
לג לבתר קני ואתלבש בקנאה, ואתחבר באתתיה ואוליד לשת דכתיב (בראשית ה ג) ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת דא איהו בדמותו כצלמו, מה דלא הוה הכי בקדמיתא באינון בנין קדמאי דהוו מקדמת דנא,
לד בגין דהא בקדמיתא אתחברותא אחרא הות לגביה, ואוקמוה, עד דאתת חוה, ואתקין לה קודשא בריך הוא לגביה דאדם, ואתחברו אנפין באנפין, ועל דא כתיב (בראשית ב כג) לזאת יקרא אשה, דא איהי אתתא, אבל אחרא לא אקרי הכי, והא אוקמוה,
לה ובגין (כך) דאדם וחוה כחדא אתבריאו, כתיב (בראשית ה ב) זכר ונקבה בראם ויברך אותם, תרווייהו כחדא הוו, ועל דא כתיב אחור וקדם צרתני.
לו תא חזי אפוד וחשן אחור וקדם הוו, וכד כהנא הוה אתלבש בהו, הוה דמי כדיוקנא עלאה, והא אתמר דכדין אנפוי נהירין, ואתוון בלטין וסלקין לעילא מנהרן, וכדין הוה ידע מלה.
לז ובגין כך תקונא דחושנא ותקונא דאפודא כחדא מתקשרן, ואף על גב דתקונא דדא לאו איהו כתקונא דדא, כלא ברזא חדא, קשורא דדא בדא לאתאחדא חושנא באפודא בארבע עזקן דאתקשרן בהאי אתר ובהאי אתר, ואינון רזא דאינון רתיכין, דמתקשרן בהאי סטרא דלתתא לאינון דלעילא, וכלא איהו ברזא דאופנין וחיות.
לח כתיב בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ, ואוקמוה, דהא כלא כגוונא דא אתעביד משכנא,, ואוקמוה, כגוונא דא אתעביד משכנא, וכל עובדוי דעבד בהאי עלמא, כגוונא דלעילא עבד, והכי נמי משכנא, כל עובדוי אינון כגוונא דלעילא, כגוונא דעלמא תתאה, וכגוונא דעלמא עלאה,
לט ורזא דא, כל עובדין דמשכנא כלהו עובדין ותקונין דלעילא ותתא, בגין לאשראה שכינתא בעלמא, בדיורין עלאין ובדיורין תתאין. כגוונא דא גן עדן לתתא, איהו כגוונא עלאה וכגוונא תתאה, כל ציורין וכל דיוקנין דעלמא כלהו תמן, ועל דא עבידת משכנא, ועבידת שמים וארץ כלהו ברזא חדא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0