פרק לד: ח״ב רלו ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי, האי גמל, היינו רזא דכתיב, (משלי יט יז) וגמלו ישלם לו, דא גמול דאינון חייביא, דכתיב (ישעיה ג יא) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו, והאי איהו גמל דקיימא לאכלא כלא ולשיצאה כלא, והאי איהו זמין תדיר לקבל (נ"א לקטלא, נ"א לחבלא) בני נשא, ובגין כך האי מאן דחמי בחלמיה גמל, אחמיו ליה מותא דאתגזרת עליה, ואשתזיב מינה.
ב תא חזי, האי סטרא דמסאבא אקרי הכי, דגרים מיתא לכל עלמא, והאי הוה דאסטי לאדם ולאתתיה, וההוא דרכיב עליה איהו סמא"ל, ואיהו אתא למטעי עלמא, וגרם מותא לכלא, ובגין כך אתא ושליט על כלא. אדם איהו אמשיך ליה לגביה, וכיון דאיהו אמשיך ליה לגביה, כדין איהו אתמשך אבתרייהו, עד דאסטי לון, ובגין כך אמר שלמה, (שם ה ח) ואל תקרב אל פתח ביתה, דכל מאן דאתקריב לביתה, כדין איהי נפקת ומתקשתא ואתמשכת אבתריה.
ג ועל דא, רבקה כד חמאת דהוה ליה לאתדבקא בסטרא דדינא קשיא, כיון דחמאת ליה ליצחק ברזא דדינא קשיא, וחמאת דמההוא סטרא נפק דינא אחרא תקיפא, מזוהמא דדהבא, וכד חמאת האי, מיד ותפול מעל הגמל, בגין לאתרפויי מן דינא ומההוא זוהמא, כתיב (ישעיה סו ו) קול ה' משלם גמול לאויביו מההוא זוהמא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0