פרק מ: ח״ב רלח ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פתח ואמר, (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה היא העולה. אמר רבי שמעון, כתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', עולה סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, ואקרי עולה קדש קדשים, ובגין כך אקרי 'עולה' דסלקא ואתעטרא למהוי כלא חד, בקשורא חדא בחידו.
ב ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. העולה דסלקא גו עלמא דאתי לאתקשרא בגויה, דאקרי קדש הקדשים ודאי, ועולה נמי קדש הקדשים הוא.
ג ובגין כך, סדורא דנכיסו דילה לסטר צפון, דאיהו סטר שמאלא, דהאי תורה שבעל פה לא סלקא בחביבותא, אלא כד אתער סטרא דצפון, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרת בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים. ודא מגו רזא דאדם, ברעו דכהנא, ובשירתא דליואי, ובצלותא דישראל.
ד והא אוקימנא, דעולה קדש הקדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא, דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי אקרי רוח דנפיק מגו שופר, כליל באשא ובמיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין, ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש.
ה ולבתר, מרזא דבהמה מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוח אחרא דאיהו גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, בגין כך עולה קדש הקדשים. שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא, כלהו מכמה סטרין, ומארי דינין, (נ"א לאתעברא) לאתערבא (נ"א לאתעטרא) ולאתנהרא מגו רעותא, לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרא לעילא, לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר, כמה דאוקימנא, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהו כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש.
ו תא חזי מה כתיב, (ויקרא ו ג) ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מייחדין לקדושה, בד - יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא? (דא קדש) אלא רזא דמלה כדקאמרן, דאיהי קדש הקדשים, דסלקא כלא ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דסאיב כלא, דלא שלטא ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי קודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושא יחידאי.
ז ואמר רבי שמעון, הא אתמר, דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', והכי סלקא רזא דאדם, מסטרא דאדם ודאי, בהמה, מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא ברזא דאדם, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו ברזא דאדם ובהמה, ודא הוא רזא דאצטריך לקרבנא, אדם ובהמה כדקאמרן. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה.
ח ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנין, ואפילו עולה כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופי לא מקרבין אלא תורים ובני יונה, (אלא רזא דא) מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא.
ט אבל רזא דא הא אוקימנא, כתיב ועוף יעופף על הארץ, דאינון רזא דרתיכא, ובהו אסתלק רוח הקדש לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא, ובגין כך מקרבין תרין אלין לסלקא רוח קודשא. ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרא אתתא בבעלה למהוי חד, וכלא אסתלק ואתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתקף.
י ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא מתקשר, כל חד וחד לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא.
יא רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון, אמר, הא קשורא דכלא (נ"א דעולה) אתקשר בקדש הקדשים, לאתנהרא. אתדבקותא דרעותא דכהנא וליואי וישראל לעילא, עד היכן איהו סלקא?
יב אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו, לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולאו למעבד סוף, ולא למעבד ראש, כמה דאַיִן קדמאה אפיק ראש וסוף. מאן ראש? דא נקודה עלאה דאיהו רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה. ועביד סוף, דאקרי 'סוף דבר', אבל להתם אין סוף,
יג לאו רעותין, לאו נהורין, לאו בוצינין בההוא אין סוף. כל אלין בוצינין ונהורין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימא לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימא דכל סתימין אי"ן.
יד וכד נקודה עלאה ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעי בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם. ולאו דא נייחא ניחוח, דהא כתיב (שם כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירתא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההוא אקרי ניחח רעוא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות כמה דאתמר.
טו ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב (שם ו ב) צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודה זרה, והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהאי תננא, ותרבין דאתוקדן, בגין לאתעברא מן קודשא, והאי צו ברשותייהו קיימא לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא (במדבר כח ב) צו את בני ישראל הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא (ד"א, לאפרשא לה מן קודשא) כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו.
טז והאי קרא כלא אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא לההוא רוח קודשא לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טמאה, ולנחתא לה לתתא לתתא, דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא, כלא כדקחזי ליה.
יז והאי קרא מוכח עלייהו, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו - דא עבודה זרה, רוח מסאבא, לאמר - דא אתתא דאקרי 'יראת ה''; כתיב הכא לאמר, וכתיב התם (ירמיה ג א) לאמר הן ישלח איש את אשתו, והא אוקמוה. ובגין כך כלא אתמר. וכהנא קיימא לאתקנא כלא ברזא דאדם ובהמה. זכאה חולקיהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון ידעי ארחי דאורייתא, ואזלי בה בארח קשוט, עלייהו כתיב (ישעיה לח יז) ה' עליהם יחיו, מאי עליהם? אלין ארחוי דאורייתא, יחיו, יתקיימו בהאי עלמא ובעלמא דאתי.
יח תא חזי, כתיב זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת - דא כנסת ישראל, העולה - דאיהי סלקת ומתעטרת לעילא לעילא, לאתקשרא כדקא יאות, עד אתר דאקרי קדש הקדשים.
יט דבר אחר, זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה, דא מחשבה רעה דאיהי סלקא על רעותא דבר נש לאסטאה ליה מארחא דקשוט, היא העולה, היא דסלקא ואסטי ליה לבר נש, ובעי לאוקדא לה בנורא, בגין דלא אתיהיב לה דוכתא לאסגאה, (נ"א לאסטאה)
כ ובגין כך על מוקדה על המזבח כל הלילה, מאן לילה? דא כנסת ישראל, דאתיא לדכאה ליה (ס"א דאיהו זאת בגין) לבר נש מההוא רעותא. על מוקדה, בגין די נהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שלטנהון מעלמא. ובגין דלא ישלוט, אצטריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואתכפייא ולא שלטא.
כא ועל דא, כד אתכפיא האי, סלקא כנסת ישראל דאיהי רוח קודשא, דסלקא ואתעטרא לעילא, דהא סליקו דילה כד אתכפיא האי חילא אחרא ואתפרשא מינה, ובגין כך בעינן ברזא דקרבנא לאפרשא להאי סטרא מרוח קודשא, ולמיהב לה חולקא, בגין דרוח קודשא תסתלק לעילא.
כב ותא חזי, בזמנא דאתקם משכנא ואתעביד, אתכפיא סטרא אחרא ואסתלק מעלמא, וכד אסתלק מעלמא ואתקם משכנא על ידא דמשה, כדין אתקם לעילא ותתא, הדא הוא דכתיב ויקם משה את המשכן, מאי ויקם? אלא דאוקים לה לאסתלקא לעילא לעילא, ועל דא ויקם משה, מאן דהוה מאיך אוקמיה, כמאן דאוקים למאן דנפיל. כגוונא דא לזמנא דאתי כתיב, (עמוס ט יא) אקים את סוכת דוד הנופלת,
כג כתיב (שם ה ב) נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל, מאי ולא תוסיף קום? (משמע דהא זמנא אחרא קמת). אלא בזמנא אחרא קמת, היא קמת מגרמה, ולא אוקים לה קודשא בריך הוא, דהא בגלותא דמצרים קודשא בריך הוא אוקים לה, ועבד כמה נסין בגין לאקמא לה, ובגלותא דבבל הוא לא אוקים לה, בגין דלא עביד לון נסין, דגרים חובה, אלא היא קמת, וסליקו בני גולה כאינון דלא הוה לון פרוקא, ולא הוה תיאובתא דקודשא בריך הוא עלייהו, בגין דגרם ההוא חובה דאינון נשים נכריות,
כד ועל דא קודשא בריך הוא לא אוקים לה לכנסת ישראל, ולא עבד לה נסין וגבוראן בההוא זמנא כדקא יאות. אבל לזמנא דאתי ולא תוסיף קום כתיב, לא תוסיף קום מגרמה, אלא קודשא בריך הוא יוקים לה, דכתיב אקים את סכת דוד הנופלת, וכתיב (ירמיה ל ט) ואת דוד מלכם אשר אקים להם, ובגין כך כתיב הכא ויקם משה את המשכן. ויקם משה וגו',
כה תא חזי, כד אוקים ליה משה למשכנא, אתקם משכנא אחרא עמיה, ומשכנא עלאה אוקים (נ"א אוקיר) וסעיד כלא, בגין דמשכנא עלאה סתים וגניז איהו לעילא לעילא, ומשכנא אחרא אתקם על משכנא דלתתא, וקיימא עליה, (ס"א עמיה, ומשכנא עלאה ההוא דסתים וגניז לעילא לעילא, אוקים וסעיד כלא, ומשכנא אחרא ההוא אתקם על ידא דמשכנא דלתתא, קיימא עליה) בחילא דההוא משכנא עלאה על כלא, וכמה דאתקם משכנא דלתתא על ידא דמשה, אוף הכי לעילא על ידא דההוא דרגא (רבייא) דמשה. מנלן? דכתיב ויקם משה את המשכן - את דייקא, לאתחזאה דתרי משכנין ברזא דמשה אתקנו (נ"א אתקמו).
כו אמר רבי יוסי, וכי ויקם משה, והא כלא עד לא אתתקן, וקימה לאו איהו אלא כד אשתלים כלא, ועאל שייפא בשייפיה. מאי ויקם? אמר רבי יצחק, בתלת סטרין אוקים משה ית משכנא. מה כתיב ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו, וישם את קרשיו, בהני תלת סטרי אוקים משה ית משכנא, ובהני תלת סטרי אסתלק משכנא, ואתכפיא סטרא אחרא, ועל דא כד אוקים משה להאי סטרא, אתכפיא סטרא אחרא, בגין כך משה אוקים ליה ולא אחרא.
כז תא חזי, כתיב ויתן את אדניו, בההיא שעתא אזדעזע סמא"ל מאתריה, וארבעין רתיכין דעמיה, וערק ארבע מאה פרסי, גו טסירו דנוקבא דעפרא, אעיל משה אינון סמכין, ואתקיף סטרא דא, כדין אינון סמכין דסטרא אחרא נפלו ואתרפו.
כח פתח ואמר, (עמוס ט יא) ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגו', מאי ביום ההוא? ביומא דקודשא בריך הוא יעביד דינא בעלמא, ויפקוד על חייבי עלמא כעובדיהון, דהא לית קימה לכנסת ישראל מעפרא, בעוד דאינון חייבין דישראל יקומון בעלמא. מה כתיב לעילא (שם פסוק י) בחרב ימותו כל חטאי עמי, האומרים לא תגיש ותקדים בעדנו הרעה. מה כתיב בתריה? ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו'.
כט האי קרא אית לאסתכלא ביה, את פרציהן, "את פרצה" מבעי ליה? והריסותיו, "והריסותיה" מבעי ליה? אלא וגדרתי את פרציהן, ממאן? מאינון חייבין דכתיב בחרב ימותו כל חטאי עמי, דהא כדין יתעביד פרצן בישראל, ועל דא וגדרתי את פרציהן. והריסותיו אקים, הריסותיו דמאן? הריסותיו דסוכת דוד (ממאן מדוד), בגין דכד אתקף מלכו חייבא בעלמא, כדין האי מלכו קדישא אתרפי, וסוכת דוד אסתיר בניינא דיליה, ועל דא והריסותיו אקים,
ל דהא תנינן, כל זמנא דהאי אתקף, האי אתרפי, דא מליא ודא חרבה, ובגין כך עד ההוא יומא מלכו חייבא יתקף, בההוא יומא יתקף ויוקים לה קודשא בריך להאי מלכו קדישא, ועל דא והריסותיו אקים. ובניתיה כימי עולם, מאי ובניתיה כימי עולם? היינו דכתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר:
לא ויקם משה את המשכן, במאי אוקים ליה? דכתיב ויתן את אדניו ויהב אינון סמכין דתחותיה לקיימא עלייהו, ולאסחרא בהו אינון צירים דפתחין, בגין דאינון סמכין דתחותייהו אינון קיומא לאסחרא. אמאי ויתן? אתקיף ואתקין לון בתוקפוי, בההוא שעתא אעדיו אינון סמכין אחרנין דסטרא אחרא.
לב תא חזי, כתיב (תהלים קלז ז) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלם, האומרים ערו ערו עד היסוד בה, (ועל דא) זמין קודשא בריך הוא למבני יסודי ירושלם, מיסודין אחרנין דישלטון על כלא, ומאן אינון? ספירין דכתיב (ישעיה נד יא) ויסדתיך בספירים, דאלין אינון יסודין וסמכין תקיפין ועלאין, דלית להון חלישו כקדמאי. מאי טעמא? בגין דאבנין קדמאין מאינון יסודי יכילו שאר עמין למשלט עלייהו, מאי טעמא? בגין דלית בהו נהירו עלאה כדקא יאות. אבל אלין יהון נהירין מגו נהירו עלאה, ומשקען גו תהומי, דלא יכלין לשלטאה עלייהו, ואלין אינון ספירין דינהרון לעילא ותתא. ואי תימא בגין דבההוא זמנא יתוסף נהירו עלאה לעילא ותתא,
לג אינון יסודי קדמאי יתבטלון, הא כתיב הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך, מרביץ, לאתקנא תבירא, מאי בפוך? כמה דאת אמר (מ"ב ט ל) ותשם בפוך עיניה, אבנים אית דאקרון פוך, מאי טעמא האי, אמר רבי אלעזר, רזא איהו, ורזא דא למחצדי חקלא אתיהיב למנדע.
לד תא חזי, אינון אבנין דיסודי ציון וירושלים, חס ושלום דשליטו עלייהו שאר עמין, ולא אוקדו לון, ולא אתוקדון, אלא כלהו אתגניזו, וגניז לון קודשא בריך הוא, וכל אינון יסודי ביתא קדישא כלהו אתגניזו, ולא אתאבידו מנייהו אפילו חד. וכד יהדר קודשא בריך הוא ויוקים לה לירושלם על אתרה, אינון יסודי אבנין קדמאי יהדרון לאתרייהו, ולא ישליט בהו עינא אחרא (נ"א בישא), בר בזמנא דיכחול בר נש עינוי בההוא פוכא, וימלי עיניה מניה, וכדין יחמי כל אבנין, וכל יסודי ירושלם מתקנן על אתרייהו, דלא שליטו בהו שאר עמין, וכל אינון אבנין יקרין אחרנין, וכל אינון בנייני אבנין, כלהו קיימי על קיומייהו.
לה וכדין (ישעיה נב ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. מאי בשוב ה'? אלא כד שליטו עלה שאר עמין, קודשא בריך הוא סליק לה לעילא, ובההוא זמנא איהו יהדר לה לאתרה, דכתיב בשוב ה' ציון, בשוב ה' ודאי.
לו ותא חזי, כל מאן דאסתים מן עינא, ולא אתיהיב רשו לשלטאה ביה עינא, לא יכלין משלט ביה עינא, בר בכחלא דעינא במלין ידיעאן, ובגין כך הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. ותא חזי, כל אלין אבנין יתקיימון באתרייהו, ולהוו יסודין כקדמיתא, ויסודי ספירין (אחרנין) יתקיימון באתר אחרא סחרנא לפותיא ולאורכא, הדא הוא דכתיב ויסדתיך בספירים.
לז בזמנא דיוקים קודשא בריך הוא לביתיה, בההוא זמנא מה כתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, בלע, כדאמרינן (איכה ב ב) בלע ה' ולא חמל, ההוא כוס דשתה האי ישתה האי.
לח ואי תימא ההוא בלע איהו לזמן ידיעא וקציב כישראל לאו הכי. כתיב לנצח, מאי לנצח? לדרי דרין. ולאו כישראל, ולאו כההוא זמנא דאוקים משה ית משכנא, אלא לנצח, לעלמין.
לט וכדין קודשא בריך הוא יוקים לה לכנסת ישראל, ואיהו יוקים סמכין וסכין וכל אינון תקרי ביתא בתקונוי (ס"א בתקיפו), לעלם ולעלמי עלמיא, וכתיב (ישעיה נד ב) הרחיבי מקום אהלך וגו', בגין דיתבלע סטרא אחרא, ולא יקום לעלמין, וכדין (שם כה ח) וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר:
מ ויקם משה את המשכן, בההוא זמנא דאלין סמכין אתקמו ואתיהיבו באתרייהו, ההוא זמנא אתרפו ואתעברו מאתרייהו סמכין מאתר סטרא אחרא, ועל דא ויתן את אדניו,
מא מאי ויתן, אלא אוליפנא, דחמא משה לקמיה לסמא"ל חייבא, דהוה אזיל לגביה לקטרגא ליה, וכדין אתקיף ביה משה, וקשיר ליה קמיה, ואוקים ליה למשכנא, ויהב לסמכוי, דכתיב ויתן את אדניו, ויתן בתקיפו, דלא יכיל בר נש אחרא לשלטאה עליה, ולמיהב סמכין באתרייהו כמשה, דהא בתקיפו רב אוקים ליה משה.
מב בההוא יומא דאתקם משכנא, כד שארי משה לאקמא ליה, בחד בניסן הוה, ובההוא זמנא תקיפו דסטרא אחרא הוה בעלמא, דהא ביומי דניסן ריש תורא בדיקולא (ס"א לאגרא) תנינן, ובניסן שארי משה, וחמא ליה לסמא"ל אזיל סחרניה לערבבא ליה, ואתגבר עליה משה, וכדין ויתן את אדניו, שארי הוא ויהב לתתא, ושארי מאן דשארי ויהב לעילא, דא לקבל דא,
מג ביומא דאתקם האי משכנא לתתא, אתקם משכנא אחרא קדישא לעילא, ומשכנא עלאה טמיר וגניז אפיק נהורין לכל סטר, ואתנהרון עלמין.
מד רבי יוסי שאיל לרבי שמעון, אמר ליה, תלת משכנין חמינן בקרא, דכתיב (במדבר ט טו) וביום הקים את המשכן, כסה הענן את המשכן לאהל העדות, ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר הא תלת משכנין הכא, ואמאי משכנא ולא בית, דהא בית אצטריך ולא משכן.
מה פתח ואמר, (ישעיה סו א) כה אמר ה' השמים כסאי וגומר, תא חזי, קודשא בריך הוא אתרעי בהו בישראל לאחסנתיה ועדביה, וקריב לון לגביה, והא אוקימנא, דעבד מנייהו דרגין ידיעאן בהאי עלמא, כגוונא דלעילא, לשכללא עלמין כלהו כחד עילא ותתא, דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי, לשכללא עילא ותתא, למהוי חד.
מו תא חזי, השמים כסאי, דא רקיעא דיעקב שריא ביה, דאיהו דיוקנא עלאה לכרסייא (ס"א כורסיא עילאה לדיוקנא) עלאה קדישא. והארץ הדום רגלי, דא רקיעא דדוד מלכא שריא ביה, לאתהנאה מזיוא דאספקלריא דנהרא, ובגין דבעי לאתפשטא יתיר לתתא, אמר הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי, דא בנין בית מקדשא, ואי זה מקום מנוחתי, דא בית קדש הקדשים דלתתא.
מז אבל תא חזי, כל זמנא דאזלו ישראל במדברא, הוה להו משכן, עד דאתו לשילה והוה תמן, ודא איהו רזא לאמשכא דא בדא, ולאעלא דא בדא, לאתקשרא דא בדא בגין לאנהרא, אבל לאו לנייחא, דהא לאו נייחא בר כד אתבני בי מקדשא ביומוי דשלמה מלכא, דהא כדין הוה מנוחה לעילא ותתא, בגין דתמן תקיפו דנייחא, ולא לנטלא מאתר לאתר.
מח ובגין כך אית משכן ואית בית, משכן, כמה דאת אמר (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, מאי משכני? משכנותיו דקודשא בריך הוא, דלהוון גבייהו דישראל. מאי טעמא? בגין דכתיב ולא תגעל נפשי אתכם.
מט מאי בין האי להאי? אלא משכן, כמלכא דאתי לגבי רחימיה, ולא מייתי כל אוכלוסין דיליה עמיה, בגין דלא לאטרחא עליה איהו אתי לגביה בזעיר חילין, בית, דכל חילין וכל אוכלוסין דיליה כלהו אייתי עמיה, לדיירא בההוא ביתא, ודא איהו בין משכן ובין בית. בית המקדש, איהו דיורא דנייחא לעלמין, בכל אינון רתיכין, בכל אינון דיוקנין, בכל אינון עובדין, כגוונא דלעילא, לתברא (ד"א לחברא) עובדין דלתתא כגוונא דלעילא. משכן בזעיר דיוקנין, בזעיר עובדין, לנטלא מאתר לאתר, וכלא ברזא דלעילא.
נ תא חזי, כד פקיד קודשא בריך הוא למשה על משכנא, לא הוה יכיל למיקם ביה, עד דקודשא בריך הוא אחמי ליה כלא בדיוקניה, כל מלה ומלה. במה אחזי ליה? באשא חוורא ובאשא אוכמא ובאשא סומקא ובאשא ירוקא. מה כתיב? וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, עם כל דא אקשי ליה למשה.
נא תא חזי, אף על גב דאחזי ליה עינא בעינא, לא בעא משה למעבד, ואי תימא דאיהו לא ידע למעבד, או חכמתא לא הוה עמיה, תא חזי, בצלאל ואהליאב וכל אינון שאר אחרנין, אף על גב דלא חמו כמשה, מה כתיב וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו', אי אינון דלא חמו עבדו כך, משה דחמא על אחת כמה וכמה, אלא משה אף על גב דאסתלק מן משכנא מעבידתא, כלא הוה בידיה, ועל ידיה, ואיהו אקרי על שמיה, ועל דא כתיב וראה ועשה.
נב דבר אחר, משה אסתלק מן דא, ויהיב דוכתיה לאחרא, עד דאמר ליה קודשא בריך הוא ראה קראתי בשם בצלאל ואתו אהליאב, וכתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב, אי יקרא דא הוה דמשה דאיהו יעביד ליה, יתקיים ביה תדיר (ס"א יתיר),
נג ועם כל דא כיון דאיהו פקיד, ובפקודיה יתעביד, איהו עביד כלא. תו, כל עבידתא לא קיימא אלא בסיומא דעובדא, ועל דא ויקם משה את המשכן, בעו לאקמא ליה כל אינון חכימי לבא, ולא הוה מתקיים, בגין יקריה דמשה, עד דאתא משה ואוקים ליה, והא אוקמוה:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0