פרק מח: ח״ב יט ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויאנחו בני ישראל "ויתאנחו" לא כתיב אלא "ויאנחו", כלומר נתאנחו (ס"א האניחו) לו למעלה, (ס"א כלומר נאנחו למטה) שהאנחה היתה בשבילם למעלה,
ב רבי ברכיה אמר, בני ישראל דלעילא הוו, ומאן אינון בני ישראל, אינון דאתקרון בני פולחנא, כלומר אותם שהם מן העבודה של מעלה, ותעל שועתם אל האלהי"ם, שעד אותה שעה לא עלתה שועתם לפניו.
ג אמר רבי יצחק, כד עביד קודשא בריך הוא דינא בפמלייא של מעלה, ההוא דינא מאי הוי, אמר רבי אלעזר, מעבר להו בההוא נהר דינור, ואעבר לון משלטניהון, ומני שולטנין אחרנין דשאר עמין, אמר ליה, והא כתיב (תהלים קד ד) משרתיו אש לוהט, אמר ליה אית אשא קשיא מאשא, ואית אשא דדחיא אשא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0