פרק ט: ח״א קלח ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ויגדלו הנערים - סטרא דאברהם גרים לון לאתגדלא, וזכותיה סייע לון, הוא הוה מחנך לון במצות, דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו', לאסגאה יעקב ועשו, ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו', אמר רבי אלעזר, כל חד וחד אתפרש לארחיה דא לסטרא דמהימנותא, ודא לסטרא דעבודה זרה,
ב וכן הוה במעוי דרבקה, דתמן כל חד אזיל לסטריה, דכד איהי אשתדלת בעובדין דכשרן, או עברת סמיך לאתר טב למעבד פקודי דאורייתא, הוה יעקב חדי ודחיק לנפקא, וכד הוות אזלא סמיך לאתר עבודה זרה, ההוא רשע בטש לנפקא ואוקמוה, ובגין כך כד אתבריאו ונפקו לעלמא, כל חד אתפרש ואזיל ואתמשך בדוכתיה דאתחזי ליה, ועל דא ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו':
ג ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו הא אוקמוה דכתיב איש יודע ציד איש שדה, וכתיב התם הוא היה גבור ציד, איש שדה, לקפחא לון לבני נשא ולקטלא לון, ואיהו אמר דעביד צלותא וצייד ליה בפומיה, איש שדה, בגין דחולק עדביה לאו איהי בישובא, אלא באתר חרוב במדברא בחקלא, ועל דא איש שדה.
ד ואי תימא היך לא ידע יצחק כל עובדוי בישין דעשו, והא שכינתא הות עמיה, דאי לא שריא עמיה שכינתא היך יכיל לברכא ליה ליעקב בשעתא דברכיה, אלא ודאי שכינתא הוה דיירא עמיה בביתא, ודיירא עמיה תדיר, אבל לא אודעא ליה, בגין דיתברך יעקב בלא דעתיה, אלא בדעתיה דקב"ה והכי אצטריך, דבההיא שעתא דעאל יעקב קמי אבוהי, עאלת עמיה שכינתא, וכדין חמא בדעתוי יצחק דאתחזי לברכא, ויתבריך מדעתא דשכינתא. (ס"א,
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0