ח״ב קפד ע״א

פרק יא: ח״ב קפד ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א פתח ההוא סבא ואמר, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פא ד), השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער, סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא, כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן.
ב ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן, וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא, כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא (ס"א מלה) דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא,
ג ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא, בגין דעליה כתיב, ולכל תכלית הוא חוקר (איוב כח ג), וחפיא לסיהרא, אמאי (ד"א לא מסרא לון בידא דמקטרגא), בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי.
ד וההוא סטרא אחרא קיימא קליפה תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר,
ה וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (נ"א סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא. וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי, ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא.
ו ואי תימא היך יכיל קלא דלתתא או אתערותא דלתתא לאתערא: הכי נמי, תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה.
ז כגוונא דא עבדו את ה' בשמחה (תהלים ק ב), חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא, בגין כך מקדמי ישראל ואתעריב שופר, קלא דאיהו (רזא דרחמי) כליל באשא ומיא ורוחא, ואתעביד חד, וסלקא לעילא, ובטש בהאי אבן טבא, ואצטבע באינון גוונין דהאי קלא, וכדין כמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא.
ח וכיון דאתקנת בהאי קלא, רחמי נפקי מלעילא ושריין עלה, ואתכלילת ברחמי מתתא ומלעילא, וכדין אתערבב סטרא אחרא, (אסתכל וחמי בנהירו דאנפין), ואתחלש תקפיה, ולא יכיל לקטרגא. והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין, בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא,
ט אימתי קיימא בנהירו דלעילא, הוי אומר ביומא דכפורי, וביומא דכפורי אתנהיר ההוא אבן טבא בנהירו דלעילא, מגו נהירו דעלמא דאתי, (ואתערבב ההוא דלטורא), וכדין מתקנין ישראל לתתא חד שעיר, ומשדרין להאי מדברא תקיפא דאיהו שלטא עלי.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0