פרק כב: ח״ב קלח ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א נשמת כל חי, הא חברייא אתערו ביה מלין דקשוט, אבל אית לן לאדכרא האי נשמתא דפרחא מההוא חי העולמים, ובגין דאיהי דיליה, דמניה נפקן כל ברכאן ושריין ביה, והוא אשקי ומברך לתתא, האי נשמתא דנפקא מניה אית לה רשו לברכא להאי אתר.
ב ועל דא פרחין נשמתין מההוא חי במעלי שבתא, אינון נשמתין דאינון פרחאן, ממש מברכין להאי אתר דאקרי שם מתתא, וההוא אתר דנפקי מניה מברך ליה לעילא, והאי שם מקבלא ברכאן מתתא ומעילא, ואתכלילת מכל סטרין.
ג ביומי דחול, איהי מקבלא ברכאן משאר נשמתין דקא מברכין לה מתתא, ביומא דשבת איהי מקבלא ברכאן מאינון נשמתין עלאין, דקא מברכאן לה בארבעין וחמש תיבין כחושבן מ"ה, (מנשמת כל חי עד והאחרונים), (ס"א וברזא דחמשין תיבין כחושבן מ"י), כמה דאוקימנא ברזא מ"ה וברזא מ"י, דא עלמא עלאה ודא עלמא תתאה. נשמת כל חי (ס"א עד האחרונים) מ"ה, ומן ואילו פינו מלא שירה עד ומלפנים, סלקא תושבחתא אחרא חמשין תיבין, ואף על גב דלא קיימא תמן מלה בחושבנא, סלקא חושבנא רזא מ"י. ומתמן ולהלאה סלקא תושבחתא אחרא לחשבון (מ"ה) מאה תיבין, תשלומין דכלא, וחד רתיכא על מה דשריא, דאיהו תשלומא (ס"א ההוא שלימא עלאה).
ד וכל שבחא דא וכל מלין אלין כלהו שייפין ידיען בחושבנא לתשלומא דשבת, ולאשתלמא מנייהו כדקא חזי, זכאה עמא דידעי לסדרא שבחא דמריהון כדקא יאות, מכאן ולהלאה סדורא דצלותא כמה דאתתקנת.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0