פרק מט: ח״ב קנו ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פתח ההוא טייעא ואמר: ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אלהי"ם ברב חסדך ענני באמת ישעך (תהלים סט יד). תנינן, אימתי אקרי עת רצון? בשעתא דצבור קא מצלאן, שפיר איהו והכי איהו ודאי, דהא כדין צבורא מסדרי ומתקני תקונא דהאי עת, וכדין איהו עת רצון, ואצטריך למשאל שאלתא, דכתיב אלהי"ם ברב חסדך ענני באמת ישעך, דהא כדין אצטריך למשאל שאלתא. ואני תפלתי לך ה' - הא הכא רזא דיחודא.
ב ואני - דא דוד מלכא, אתר דאקרי גאולה. תפלתי - דא תפלה, והכא איהו סמיכא לגאולה דאיהו חד. כד איהו סמך גאולה לתפלה - כדין איהו עת רצון. עת רצון אוף הכי כללא איהו כחדא; עת חד, רצון חד. אתכלילו דא בדא והוו חד. ודוד מלכא בעא ליחדא בהאי קרא יחודא חדא.
ג ואי תימא אמאי אתמני האי קרא בצלותא דמנחה דשבת? יאות איהו למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול, בגין דהא בחול בשעתא דמנחה תליא דינא בעלמא, ולאו איהו עת רצון, אבל בשבת דכל רוגזא אתעדי, וכלא אתכליל כחדא, ואף על גב דדינא אתער, אתבסמותא איהו, ועל דא אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי ואתבסם כלא, וכדין עת רצון כתיב, עת רצון כליל כלא כחדא, ודינא אתבסם בההוא זמנא, והוי חדוה בכלא.
ד משה אסתלק מעלמא בההוא שעתא דצלותא דמנחה דשבת, בשעתא דעת רצון אשתכח, ובההיא שעתא רעוא הוה לעילא, וצערא לתתא. ועל דא ננעלו תרעין בשבת משעתא דמנחא ולעילא, מאן תרעין ננעלו, תרעין דבי מדרשא, בגין לאדכרא למשה רעיא מהימנא, דאורייתא אתבטלא בגיניה,
ה בההוא זמנא בי מדרשא דמשה אתבטיל, כל שכן אחרנין, מאן חמי תרעין דבי מדרשא דמשה דננעלו, דלא ננעלו אחרנין כלהו, אורייתא דמשה עציבא עליה בההוא זמנא, מאן לא עציב, בגין כך כל תרעי דבי מדרשי ננעלו, ואצטריכו כלא לצדקא ליה לקודשא בריך הוא בארח שבחא, והיינו צדקתך כהררי אל (שם לו ז).
ו תלתא אינון דאסתלקו מעלמא בהאי זמנא, וכלהו כלילן במשה. חד משה נביאה מהימנא עלאה, וחד יוסף צדיקא, וחד דוד מלכא. בגיני כך תלת צדוקי דיני הכא, חד איהו דיוסף זכאה, קדים לכל הני, ודא איהו צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', דא יוסף דאיהו בלחודוי כהררי אל, ככלהו טורין עלאין. וחד משה נביאה מהימנא, ודא איהו דכתיב וצדקתך אלהי"ם עד מרום אשר עשית גדולות (שם עא יט), בגין דאיהו נטיל לכל סטרין ימינא ושמאלא. וחד איהו דוד מלכא, ודא איהו דכתיב צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת (שם קיט קמב), לעולם - דא דוד מלכא.
ז כדין אתכניש כלא בהאי זמנא תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל דא בהאי זמנא ננעלו תרעי דאורייתא, וננעלו תרעי דכל עלמא בהאי זמנא. בשעתא דמית יוסף צדיקא, יבשו מקורין ומבועין, וכלהו שבטין נפלו בגלותא, פתחו עלאי ואמרו צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו'. בשעתא דמית משה אתחשך שמשא בטיהרא, ואנעלת תורה שבכתב נהורהא דאספקלריאה דנהרא. בשעתא דמית דוד מלכא, כנישת סיהרא נהורהא, ואורייתא דבעל פה כנישת נהורהא, ומההוא זמנא אתגניזו נהורין דאורייתא, ואסגיאו מחלוקת על משנה, וחכימיא במחלוקת, וכלהו תקיפי לבא בערבוביא, ועל דא חדוה דאורייתא לאו איהו בההוא זמנא בכל דרין דעלמא.
ח ומה אינון חומרי דתעניות דגזרו רבנן, כד מית פלוני גזרו תענית, כד הוה כך גזרו כך, (ס"א דא דהוה), וכד הוה כנישו יתיר דחדוה דתורה דבכתב ותורה דבעל פה בההוא זמנא, על אחת כמה וכמה דאצטריך למנעל תרעי דאורייתא בההוא זמנא, ובגין כך אמרינן הני צדוקי דינא כמה דאתמר. חדו רבי יוסי ורבי חייא ונשקוהו ברישיה כמלקדמין, אמרו זכאה חולקנא בהאי ארחא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0