ח״ב קסז ע״א

פרק עט: ח״ב קסז ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א פתח ההוא רביא בברכת מזונא ואמר: כתוב אחד אומר ואכלת לפני ה' אלהי"ך (דברים יד כג), וכתוב אחד אומר ושמחת לפני ה' אלהי"ך (דברים כז ז), הני קראי כד ישראל הוו שראן בארעא קדישא, ואתחזון קמי קודשא בריך הוא בבי מקדשא הוו מתקיימי, השתא היך מתקיימי, מאן יכיל למיכל לפני ה', ולמחדי לפני ה'.
ב אלא ודאי הכי הוא, בקדמיתא כד יתיב בר נש על פתוריה למיכל, מברך על נהמא המוציא, מאי טעמא המוציא ולא "מוציא", דהא כתיב בורא השמים (ישעיהו מב ה) ולא כתיב "הבורא", עושה ארץ (ירמיה י יב) ולא כתיב "העושה ארץ" - מאי טעמא הכא המוציא?
ג אלא כל מלין דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירא, אסתתרא ה' מתמן, לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו. וכל מלין דאינון מעלמא תתאה דאתגליא יתיר - כתיב בה', דכתיב המוציא במספר צבאם (ישעיהו מ כו), הקורא למי הים (עמוס ה ח) - כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו. ואי אכתיב בשמא איהו בה', כגון האל הגדול. והכא דאיהו בארח סתים (נ"א באתגליא), מרזא דעלמא תתאה איהו. כיון דמברך בר נש שכינתא אתיא קמיה,
ד ומה דאמר ואכלת לפני ה' אלהי"ך, הכא אתכליל למללא במלי דאורייתא, דהכי אצטריך, הואיל וקודשא בריך הוא קמיה, לקיימא דכתיב זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא כב), וכתיב ואכלת שם לפני ה' אלהי"ך (דברים יד כג).
ה הואיל וקאים בר נש קמי מאריה, אצטריך נמי למיחן למסכני, למיתן לון כמה דאיהו יהיב ליה למיכל, (וס"א ומאן דאכיל קמי מלכא קדישא, אצטריך וכו'), כמאן דאכיל קמי מלכא קדישא, ואצטריך דלא ישתכח בלען על פתוריה, דהא בלענו מסטרא אחרא הוי, ורזא דא (בראשית כה ל) הלעיטני נא, ארח בלענו, והכי אצטריך לסטרא אחרא, וכתיב ובטן רשעים תחסר (משלי יג כה), ועל דא ואכלת לפני ה' אלהי"ך כתיב, ולא לפני סטרא אחרא. ואצטריך דלא יתעסק במלין בטלין, ובצרכי סעודה (שפיר), ואצטריך לאתעסקא במלין דאורייתא, דהא כד מלין דאורייתא אתמרו על פתורא, יהיב ההוא בר נש תקפא למאריה.
ו ושמחת לפני ה' אלהי"ך - דא איהו בכוס של ברכה, כד בריך בר נש בכוס של ברכה, אצטריך למחדי ולאחזאה חדוה ולא עציבו כלל, כיון דנטיל בר נש כוס של ברכה, קודשא בריך הוא קאים על גביה, ואיהו אצטריך לאעטפא רישיה בחדוה, ולברכא על הכוס במותב תלתא. נברך שאכלנו משלו
ז ובטובו חיינו - דא אצטריך רעותא לעילא לגבי עתיקא דעתיקי, ועל דא איהי בארח סתים. ובטובו ולא "מטובו". ובטובו - דא ימינא (ד"א זינא) עלאה. "ומטובו" דא דרגא אחרא דאתי מסטרא דימינא, ואיהו דרגא לתתא מניה. בגין דבההוא טוב אתבני עלמא, וביה אתזן.
ח אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד? טוב איהו כד כליל כלא בגויה, ולא אתפשט לנחתא לתתא. חסד כד נחתא לתתא, ועביד טיבו בכל בריין בצדיקי וברשיעי ולא חייש, ואף על גב דדרגא חד הוא. מנלן? דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני (תהלים כג ו). אי טוב למה חסד, ואי חסד למה טוב - דהא בחד סגיא? אלא טוב כליל כלא בגויה ולא אתפשט לתתא, חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא.
ט והכא כיון דאמר ובטובו חיינו - הדר ואמר הזן את העולם כלו בטובו בחסד. הדא הוא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (שם קלו כה). ועל דא הזן את הכל - לצדיקי ולרשיעי לכלא. דא אקרי ברכת ימין. שמאל לאו איהו בברכת מזונא. ובגין כד שמאלא לא תסייע לימינא.
י דכיון דבריך ברכת ימין (נ"א היין), אצטריך לדבקא ארץ החיים בימין, לאתזנא מתמן ולפרנסא, ולמיהב מזונא לכלא, ועל דא תניינא ברכת הארץ. ואצטריך לאדכרא בה ברית ותורה, על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו - לאחזאה דמההוא טוב אתזן 'ברית ותורה', דאיהו תקונא דהאי טוב.
יא מכאן אוליפנא דנשים פטורות מברכת מזונא לאפקא ידי חובה, דהא לית בהו תורה וברית. ולחתום על הארץ ועל המזון, הא דדבקותא כחדא בחסד, על הארץ - דא איהי ארץ החיים, ועל המזון - דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדביקותא חדא.
יב אתפשטותא דטוב איהו הודאה דאקרי חס"ד, ועל דא איהו אומר נודה לך על כך ועל כך נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב. ואי תימא והא כתיב נעימות בימינך נצח (תהלים טז יא) - הא איהו מסטרא דימין? לאו הכי! אלא כל חד וחד אחזי על ההוא אתר דנפיק מניה.
יג ואי תימא נצח בימין - הא כתיב נעימות וכתיב ונעים זמירות ישראל (ש"ב כג א) (ד"א בימינך נצח), ודא שמאלא, וכל שמאלא אתכליל ברזא דימינא, אבל הודאה אודי על ימינא, לאחזאה דהא מניה נפקא, ודא פשיטו דטוב דאתפשט בארץ החיים.
יד מאי טעמא לית הכא שמאלא? בגין דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל, ואי אתער שמאלא, סטרא אחרא יתער עמיה. והא איהו זבין בכרותיה וחולקיה ליעקב אבונא, והא אנן יהיבנא ליה חולקיה לההוא מקטרגא בזוהמא דמיין בתראין, ואי לית זוהמא, הא חולקיה דההוא, מיכלא דקריבו ביה ידין,
טו ועל דא לית ליה חולקא בהדן, והואיל ולית ליה חולקא בהדן, דהא נטל חולקיה, לית לן לאתערא שמאלא כלל, דלא יתער מקטרגא ויטול תרין חולקין, חד לתתא וחד לעילא כבכור, דהא זבין בכרותיה ליעקב אבונא, חולקיה איהו לתתא, ולית ליה לעילא כלום, ישראל נטלי לעילא ועשו נטיל לתתא, ועל דא לא יתקרב שמאלא כלל בברכת מזונא.
טז כיון דמתברכא האי ארץ החיים מסטרא דימינא ומקבל מזונא - כדין בעינן רחמין על כלא - רחם ה' אלהינ"ו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וגו', דהא מההוא מזונא וספוקא דארץ החיים, נזכי בה אנן, ובי מקדשא, דיתבני בי מקדשא לתתא, באינון רחמים.
יז ובשבת דלא אשתכח דינא, למהוי נצח והוד כלל חסדים, אומר רצה והחליצנו למהוי תרוייהו חסדי דוד הנאמנים (ישעיהו נה ג). ועל דא אל תהי צרה ויגון וכו', דהא רצה ומודים אינון חסדי דוד, ושים שלום דקאמרן בצלותא בברכת עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו -
יח הטוב והמטיב - דכלא אתי מסטרא דימינא ולא מסטר שמאלא כלום. מאן דמברך ברכת מזונא - איהו נטיל ברכאן בקדמיתא מכלהו ואתברך בכלל ברכת מזונא. ועל דא אית ליה ארכא דחיין. מאן דנטיל כוס של ברכה וקא מברך - עליה כתיב כוס ישועות אשא (תהלים קטז יג). מאן ישועות? דא ימינא דאיהו מושיע מכל מקטרגין דעלמא, דכתיב (נ"א הושיעה לו ימינו), ותושע לו ימינו, וכתיב הושיעה ימינך וענני (שם ס ז).
יט אדהכי הוה נהיר יממא, קמו כלהו ונשקוהו, אמר רבי יוסי, ודאי הלולא איהו יומא דא, ולא ניפוק מהכא עד דיתעביד הלולא בכל אנשי מתא, דא הוא הלולא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה. נטלו לה לאנתתיה ובריכו לה בכמה ברכאן, עבדו דאבוה יתקן ביתא אחרא לחדוה, כנישו כל אנשי מתא לההיא חדותא, וקראו לה כלה, וחדו עמהון כל ההוא יומא, ואיהו חדי עמהון במלי דאורייתא:

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0