פרק צה: ח״ב קעד ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר רבי שמעון, חמינא דהא חכמתא כלל כלא, וחסד עלאה נפקא מחכמה, גבורה דהוא דינא תקיפא נפקא מבינה, יעקב אשלים לתרין סטרין, ואבהן כלל כלא, ויעקב כלל אבהתא.
ב תאנא בטש חכמה בשבילוי, וכניף ברוחא למיא, ואתכנפו מיא לאתר חד, ואתפתחו חמשין תרעין דבינה. מאלין שבילין נפקי עשרה כתרין, בקרניטי זהירין, ואשתארו עשרין ותרין שבילין, בטש ההוא רוחא באינון שבילין, ואתפתחו חמשין תרעין דבינה, ואתגליפו עשרין ותרין בחמשין תרעין דיובלא, ואתעטרו בשבעין ותרין אתוון דשמא קדישא, אלין אתפתחו לסטרוי.
ג ואתעטרו עשרין ותרין כתרין דרחמי דכלילן בעתיק יומין, דנהיר לון כל חד בסטרוי. אתעטרו חמשין גליפין במ"ב אתוון קדישין דשמא קדישא, דבהון אתברי שמיא וארעא, ואתגלפו בגלופיהון תמניא תרעין, דאינון תמניא אתוון דרחמי, דכתיב ה' ה' אל רחום וחנון (שמות לד ו) דנפקא מעתיקא קדישא לזעיר. ומתחברן באלין כתרין קדישין חכמה ובינה עלאין דסלקין, נפקא חסד עלאה מהאי סטרא, ודינא דגבורה מהאי סטרא, אתא זכותיה דיעקב ואשלים אתרווייהו, ואחיד לון, דהא הוא שלימותא עלאה.
ד תאנא, אמר רבי שמעון, בגין כך ישראל אתקרי. דתאנא - יעקב תתאה, ישראל עלאה; יעקב לאו שלימותא, ישראל שלימותא דכלא. וכן תאנא נאם דוד בן ישי (ש"ב כג א), דוד לאו שלימותא, דהא בתראה הוא, ישי יסוד עלאה הוא ושלימותא, והיינו דתנינן, לא גלו ישראל מארצם עד שכפרו בקודשא בריך הוא ובמלכותא דבית דוד, דכתיב אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל (ש"ב כ א). מאי איש לאהליו? אתר דע"ז שריא בגווייהו, היינו לאלהיו.
ה אמר רבי יהודה, כד שריא חכמתא לגלפא גליפין בכלהו כתרין, מאן כתרא שארי? מההוא דאתקרי בינה, בבינה אתכליל כלא, ובגין כך אתפתחו בה חמשין תרעין, ואשתכח דכלא בחכמה אתגלפו, הדא הוא דכתיב כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד).
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0