Midrash HaNe'elam · Zohar I:98a

Chapter 3: Midrash HaNe'elam · Zohar I:98a

The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.

English not available yet

א תנו רבנן, כשחלה רבי אליעזר הגדול, ההוא יומא ערב שבת הוה, ואותיב לימיניה הורקנוס בריה, והוה מגלי ליה עמיקתא ומסתרתא, והוא לא הוה מקבל בדעתיה מלה, דחשיב דמטורף בדעתיה הוה, כיון דחמא דדעתא דאבוי מתישבא עלוי, קביל מניה מאה ותמנין ותשעה רזין עלאין.
ב כד מטא לאבני שיש דמתערבי במיא עלאה, בכה רבי אליעזר ופסק למימר, אמר קום התם ברי, א"ל אבא למה, אמר ליה חזינא דאוחית חלף מן עלמא. אמר ליה זיל ואימא לאמך דתסתלק תפלאי באתר עלאה, ובתר דאסתלק מן עלמא ואיתי הכא למחמי להון, לא תבכי, דאינון קריבין עלאין ולא תתאין, ודעתא דבר נש לא ידע בהו.
ג עד דהוו יתבי, עאלו חכימי דרא למבקר ליה. אוליט להו על דלא אתו לשמשא ליה, דתנינן גדולה שמושה יותר מלימודה. עד דאתא רבי עקיבא, אמר ליה עקיבא עקיבא למה לא אתית לשמשא לי (דהא אתא עתא לאצרפא). אמר ליה, רבי לא הוה לי פנאי. ארתח. אמר אתמהה עלך אי תמות מיתת עצמך. לטייה דיהא קשה מכלהון מיתתיה.
ד בכי רבי עקיבא ואמר ליה רבי אוליף לי אורייתא. אפתח פומיה רבי אליעזר במעשה מרכבה, אתא אשא ואסחר לתרויהון. אמרו חכימיא, שמע מינה דלית אנן חזיין וכדאין לכך, נפקו לפתחא דברא ויתיבו תמן. הוה מה דהוה, ואזל אשא,
ה ואוליף בבהרת עזה תלת מאה הלכות פסוקות, ואוליף ליה רי"ו טעמים דפסוקי דשיר השירים. והוו עינוי דרבי עקיבא נחתין מיא, ואתחזר אשא כקדמיתא. כד מטא להאי פסוקא (שיר ב ה) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני, לא יכיל למסבל רבי עקיבא, וארים קליה בבכייתא וגעי, ולא הוה ממלל מדחילו דשכינתא דהות תמן.
ו אורי ליה כל עמיקתא ורזין עלאין דהוה ביה בשיר השירים, ואומי ליה אומאה, דלא לישתמש בשום חד פסוק מניה, כי היכי דלא ליחריב עלמא קודשא בריך הוא בגיניה, ולא בעי קמיה דישתמשון ביה ברייתי, מסגיאות קדושתא דאית ביה. לבתר נפיק רבי עקיבא וגעי, ונבעין עינוי מיא. והוה אמר ווי רבי ווי רבי, דאשתאר עלמא יתום מנך. עאלו כל שאר חכימיא גביה, ושאלו ליה, ואתיב להון.
ז הוה דחיק ליה (שעתא) לרבי אליעזר. אפיק תרי דרועוי ושוינון על לביה. פתח ואמר, אי עלמא, עלמא עלאה חזרת לאעלא ולאגנזא מן תתאי כל נהירו ובוצינא. ווי לכון תרי דרעי, ווי לכון תרי תורות, דישתכחון יומא דין מן עלמא. דאמר רבי יצחק כל יומוי דרבי אליעזר, הוה נהירא שמעתא מפומיה כיומא דאתיהיבת בטורא דסיני.
ח אמר, אורייתא (סברית גמרא) גמרית, וחכמתא סברית, ושמושא עבדית, דאילו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים - לא יכלין למכתב. ולא חסרי תלמידי מחכמתי אלא ככוחלא בעינא, ואנא מרבותי אלא כמאן דשתי בימא. ולא הוה אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מניה.
ט והוו שאלין מניה בההוא סנדלא דיבום, עד דנפק נשמתיה ואמר טהור. ולא הוה תמן רבי עקיבא. כד נפק שבתא אשכחיה רבי עקיבא דמית, בזע מאניה וגריר כל בשריה, ודמא נחית ונגיד על דיקניה. והוה צוח ובכי. נפק לברא ואמר שמיא שמיא, אמרו לשמשא ולסיהרא, דנהירותא דהות נהיר יתיר מנהון הא אתחשך.
י אמר רבי יהודה, בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת שמחה, והצדיק בטוח במיתתו כדי לקבל שכרו, הה"ד וירא וירץ לקראתם בשמחה לקבל פניהם, מאי זה מקום, מפתח האהל כדקא אמרן, וישתחו ארצה לגבי שכינה.
יא רבי יוחנן פתח ואמר, (שיר ב יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים. עד שיפוח היום וגו' - זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין. תא חזי מה כתיב (קהלת ו ו) ואלו חיה אלף שנים פעמים וגו' - ביום המיתה כל מה שחיה נחשב כיום אחד אצלו.
יב אמר רבי שמעון, נשמתו של אדם מתרה בו ואומרת עד שיפוח היום (ונסו הצללים) וידמה בעיניך כהרף עין, בעודך בעולם הזה, ונסו הצללים, הה"ד (איוב ח ט) כי צל ימינו עלי ארץ, בבקשה ממך סוב דמה לך דודי לצבי וגו'.
יג דבר אחר, עד שיפוח היום וגו', אמר רבי שמעון בן פזי, זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה שהוא כהרף עין, מה הצבי קל ברגליו, אף אתה היה קל כצבי או כעפר האילים, לעשות רצון בוראך כדי שתנחל העולם הבא, שהוא הרי בשמים, הנקרא הר ה' הר התענוג ההר הטוב.

Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0