ח״ג ס ע״ב

פרק יב: ח״ג ס ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א פתח רבי חזקיה ואמר: אֲדֹנָי ה' נתן לי לשון למודים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר וגו' (ישעיהו נ ד). זכאין אינון ישראל! דקודשא בריך הוא אתרעי בהו מכל שאר עמין וקראן קדש דכתיב קדש ישראל לה' (ירמיהו ב ג). ויהיב להו חולק לאתאחדא בשמא קדישא. ובמה אחידו ישראל בשמא קדישא? בגין דזכו באורייתא! דכל מאן דזכי באורייתא - זכי ביה בקב"ה.
ב ותנינן קמיה דמר מאי קדש? שלימותא דאקרי "חכמה עלאה". ומהאי אתר נגיד משח רבות קדישא בשבילין ידיען לאתר דאקרי "בינה עלאה". ומתמן נפקין מבועין ונחלין לכל עבר עד דמטו להאי זאת. והאי זאת כד אתברכא מאתר עלאה דא דאקרי קדש ואקרי חכמה - קראן לה רוח הקדש; כלומר רוח מההוא קדש דלעילא. וכד נפקין ומתערין מנה רזי אורייתא - כדין אתקרי לשון הקדש.
ג ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא לאינון תרין קיימין דאקרון למודי ה' ואקרון צבאות - אתכנש תמן. וכד נפיק מתמן בההוא דרגא דאקרי יסוד לההוא חכמה זעירא - כדין אתקרי לשון למודים. ונפיק לאתערא לאינון קדישי עליונים. כדין כתיב אֲדֹנָי ה' נתן לי לשון למודים. ולמה? לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר. וקב"ה יהיב האי לבוצינא קדישא ר' שעמון! ועוד דסליק ליה לעילא - בגין כך כל מלוי באתגלייא אתמרו ולא אתכסיין. עליה כתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות:

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0