פרק כז: ח״ג צה ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי בארביסר בשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא, וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא (דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא, ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו - מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו) כדין כתיב ליל שמורים הוא לה' - דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא.
ב ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלה בההוא יומא, ובליליא אשתכח ישובא דביתא. ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס"א אריוותא) כחדא! ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו! בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא, ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי, ואינון חדאן וזמרן חדווייהו. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי!
ג א"ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי? קרא שלים הוא! דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח. הדא הוא דכתיב הוא הלילה הזה לה' שמורים. מאי שמורים? תרי - זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם - דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא. בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא. וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה, ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0