פרק מו: ח״ג קה ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא. אמר ר' יוסי לר' יצחק: כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך (ישעיהו נח יג) - שפיר. אבל מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר מה הוא? ומאי גריעותא הוא לשבת?
ב אמר ליה: ודאי גריעותא הוא! דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא? ההוא דאקרי חול מאינון יומין דחול. וכד אתער 'חול' ביומא קדישא - גריעותא הוא לעילא ודאי! וקב"ה וכנסת ישראל שאלי עליה - מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן?! מאן הוא דבעי חול הכא?! עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על 'חול'.
ג בגין כך הרהור מותר. מאי טעמא? בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה - ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא - אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה. וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0