פרק מה: ח״ג קד ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א דכתיב. ביום השמיני עצרת תהיה לכם (במדבר כט לה) - דהא יומא דא ממלכא הוא בלחודוי, חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין - אשתדלו בהו כל בני היכליה. לבתר אמר מלכא, "עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא. מכאן ולהלאה - אנא ואתון נחדי יומא חד! הדא הוא דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם - לקרבא קרבנין עלייכו. אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו.
ב והאי יומא - יעקב הוא רישא לחדוותא, וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה. ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג כט), וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט ג):
ג ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' (ויקרא כד ב) - א"ר אלעזר הא אוקמוה, אבל אמאי אסמיך קב"ה פרשה דא לפרשת מועדים? אלא כלהו בוצינין עלאין - כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין, כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (משלי כז ט) - חדוותא דעלאין ותתאין:
ד רבי אבא פתח: שמחו בה' וגילו צדקים (תהלים לב יא) וכתיב זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קיח כד), ואוקמוה דהא בקב"ה בעי למחדי ולאנהרא ליה אנפין, וישתכח בר נש בחדווה עמיה. בגין דההוא חדווה - דקב"ה הוי, דכתיב נגילה ונשמחה בו - בו ביומא, בו בקב"ה. וכלא חד מלה.
ה שמחו בה' - כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו. וכד מתערי רחמי - כדין וגילו צדיקים - צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר. דהא אלין מתברכאן לעלמין וחדאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב - אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו.
ו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא! תא חזי מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו - תיפח רוחיה! והא הכא - פרשתא דא אוכח! אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין דכתיב שמן וקטרת יְשַׂמַּח לב. ובעובדא דא אשתכח אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא, ואתקשרותא כחדא כדקא יאות. אמר ר' יהודה, מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא! כהן דלתתא אתער כהן אחרא! בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא!
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0