פרק ו: ח״ב לח ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פתח רבי שמעון ואמר, תא חזי כתיב (קהלת ז טו) את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו שלמה דהות חכמתיה יתירה (נ"א יקירא) על כלא, מאי קאמר בהאי קרא? אלא שלמה רמז דחכמתא קא רמז, דהא חזינן אורחוי דקודשא בריך הוא דלאו הכי, דהא כתיב (ירמיה לב יט) ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אלא תרי ענייני נינהו דקא רמז הכא,
ב דתנינן כד עינוי דקודשא בריך הוא בעאן לאשגחא בעלמא ולעיינא ביה, כמה דכתיב (ס"א עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ (זכריה ד י), וכתיב כי וגו') (דה"ב טז ט) כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, ואשכחן חייבין בעלמא, ההוא צדיקא דאשתכח בדרא אתפס בחובייהו, וחייביא מאריך קודשא בריך הוא רוגזיה עמהון עד דיתובון, ואי לאו, לא ישתכח מאן דיתבע רחמי עליהון, הדא הוא דכתיב יש צדיק אובד בצדקו, משום דההוא זכאה אסתלק מעלמא,
ג בגיני כך תנינן לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, מאי טעמא משום דווי לההוא דמדוריה בין חייביא, דהוא אתפס בחובייהו, ואי דיוריה בין זכאין אוטיבין ליה בגיניהון.
ד (דהא רב חסדא הוה דיוריה בקדמיתא ביני קפוטקאי, והוה דחיקא ליה שעתא, ומרעין רדפין אבתרוי, נטל ושוי מדוריה בין מארי תריסין דצפורי, וסליק וזכה לכמה טבין לכמה עותרא לכמה אורייתא, ואמר כל האי זכינא על דעאלית בין אינון דקודשא בריך הוא אשגח לאוטבא להו).
ה דבר אחר: את הכל ראיתי בימי הבלי - וכי שלמה דדרגין עלאין דחכמתא הוו ביה על כל בני דרא, דכתיב (מ"א ה יא) ויחכם מכל האדם, [ואשתדלותיה באורייתא למעבד טיבו וקשוט] דכתיב (דה"א כט נג) וישב שלמה על כסא ה' למלך אמר "בימי הבלי" וכתיב (קהלת א ב) "הבל הבלים אמר קהלת"?!
ו ותנא שבעה שמות נקרא, שלמה, ידידי"ה, אגור, בן יק"א, איתיא"ל, למואל, קהלת. קהלת כנגד כלם. וכלם נקרא כעין של מעלה. 'קהלת' כנופיא קדישא דבי עשרה. בגין כך 'קהל' אין פחות מעשרה, ו'קהל' אפילו מאה, וקהלת כללא דכלא, כמה דאת אמר (דברים לג ד) "קהלת יעקב".
ז ותאנא שמותיו על שם החכמה אתקרון, ובגין כך תלת ספרין עבד - שיר השירים, קהלת, משלי; וכלהו לאשלמא חכמתא. שיר השירים לקבל דחסד, קהלת לקבל דדינא, משלי לקבל דרחמי. בגין לאשלמא חכמתא. והוא עבד כל מה דעבד בגין לאחזאה חכמתא, ולקבל דרגא (נ"א ולקבלי דרזא) עלאה והוא אמר "בימי הבלי", "הבל הבלים"?!
ח אלא רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, ותאנא אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו, שלא חטאו ממש, (וקלא) והבל אתעביד ברוחא ומיא, וכל מה דאתעביד בעלמא בהבל אתעביד, ורזא (דמלה) דהאי הבל של תינוקות, אתעביד קלא ואתפשט בעלמא ואינון נטורי עלמא ונטורי קרתא הדא הוא דכתיב (תהלים קכז א) אם ה' לא ישמר עיר וגו'.
ט ותא חזי, הוא הבל הוא קלא, מה בין האי להאי, הבל (הוא קלא) קאים בחילא למיפק קלא, קלא ממש קאים בקיומה (דלא) לאפקא (אחרא) מלה, וההוא הבל דהוה אחסנתיה דאבוי קרייה הבל, ומניה חזא כל מה דחזא, ואף על גב דסיועין סגיאין מעילא אחרנין הוו ליה, ולאשתמודעא מלה אמר בימי הבלי, דמלה דא מתמן אתא.
י ורזא דמלה, הכל הבל, את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו דא הוא רזא דמלה דגלי ופרסם. דכלא תליא בימי הבלי, כלומר - בזמנא דהאי הבל ינקא מן דינא בגין למעבד דינא צדיק אובד בצדקו; ובזמנא דהאי הבל ינקא מרחמי רשע מאריך ברעתו. ותרווייהו תליין בהאי הבל. ובגין כך כתיב "בימי", ולא כתיב "ביום", וכלא תליין בימי הבל דא. מאן דאערע בדינא בדינא, מאן דאערע ברחמי ברחמי.
יא ואי תימא "יש צדיק אובד", ולא קאמר "אבוד", הכי הוא אובד ממש, דההוא דינא אובד לצדיק מעלמא ומדרא. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש, דההוא דינא (ס"א הבל) כד ינקא מרחמי עביד רחמי לההוא רשע ומאריך ליה.
יב עד דהוו יתבי חמו קטורא דהוה סליק לעילא ונחית לתתא, אמר אתעטרותא אתעטר בטינתא (נ"א בעניותא) דארעא, מגו לעילא, אדהכי סליק ההוא חקלא ריחא מכל בוסמין, אמר נתיב הכא דשכינתא גבן אתקיים, בגין כך כריח שדה אשר ברכו ה'.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0