פרק יב: רעיא מהימנא · ח״ב מא ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א [פקודא כ"ח - למשחט פסח בזמנו] ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח וגו' פקודא דא למשחט פסח בין הערבים בי"ד בניסן, דוכרנא דההוא פסח דמצרים. ודא איהו חובתא על כלא, כמה דאת אמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
ב פסח דא אצטריך למהוי נטיר מעשרה יומין ולהלאה, דכתיב בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו'. מאי טעמא? בגין דהא כדין שריאת סיהרא לאנהרא מעשרה יומין והלאה, עד דאשתלים בחמיסר. ובארביסר דליהוי נכיס בשעתא דדינא תליא על עלמא.
ג רזא דא לאעברא זוהמא מקמי ברית קדישא, ולאתהנאה בההוא ריחא דנדיף טוי נור, ועל דא לא אתיא אלא על שבעא, ועל דא וכל ערל לא יאכל בו. מאן דאית ביה ברית קדישא ייכול ביה, מאן דלא אית ביה ברית קדישא לא ייכול ביה. דהאי מבני ברית איהו לתברא תוקפא דחילא אחרא לאעברא ערלה מקמי ברית, בגין כך האי בבני ברית איהו למעבד ולא בבני ערלה.
ד כד אתא קודשא בריך הוא למצרים, חמא דמא דההוא פסח דהוה רשים על פתחא, ודמא דברית היך הוו קיימין על פתחא, דכתיב ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם וגו'. אזובא הא אוקימנא דאיהו מעבר רוחין בישין, וכל סטר רוח בישא מעבר באתערותא דיליה, בפורקנא עלאה דישראל
ה לזמנא דאתי, ייתי קודשא בריך הוא ליצר הרע ויכוס ליה, והשתא בפורקנא דא כתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו', דוכרנא דזמנא דאתי בההוא פורקנא עלאה.
ו על שתי המזוזות ועל המשקוף - בהאי רשימו דאת יו"ד, ובהאי רשימו דאת יו"ד, לאחזאה רשימו דברית קדישא, ואתבר ערלה מקמי דמא דברית רשים על כלא, ואתא דמא על דמא. כד עבר ההוא משחית הוה חמי דמא ואזדקיף מביתא, כמה דאת אמר ולא יתן המשחית וגו'.
ז אי קודשא בריך הוא הוה בלחודוי קטיל, אמאי כתיב "ולא יתן המשחית" דמשמע דמשחית הוה אזיל ולא קודשא בריך הוא? אלא ודאי קודשא בריך הוא הוה קטיל, ומשחית הוה אזיל לאשכחא עילה לישראל. כיון דהוה חמי ההוא תבירו דערלה בתרין סטרין, הוה ערק ואתפרש מנייהו.
ח ועל דקטל קודשא בריך הוא כל אינון בוכרין דההוא סטרא, יהיב בוכרין דישראל לפורקנא, דלא ישכח עלייהו סטרא אחרא עילה כלל, ובכלא נטיר לון לישראל כאבא על בנין:
ט [פקודא כ"ט - לאכול פסח על מצות ומרורים] בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית וגו' פקודא דא למיכל האי פסח על מצות ומרורין. מצות, מצת כתיב, מאי האי לקבל האי, אלא לאחזאה גלותא דשכינתא עמהון דישראל בההוא מרירו דלהון, דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו', וכד אכלין להאי פסח, לאחזאה כל האי דעבדו לון במצרים בההוא גלותא ובההוא שעבודא.
י מה כתיב ועצם לא תשברו בו, לאחזאה ביה קלנא, ובכל אינון טעוון דמצראי, דהא גרמין הוו רמאן בשוקא, ואתו כלבי והוו גררי לון מאתר לאתר, ודא קשיא לון מכלא, דהא גרמי אינון תקונא דגופא ודמי לגוונא אחרא, וישראל רמאן לון בשוקא אורח קלנא, ועל דא כתיב ועצם לא תשברו בו, אתון לא תשברון, אבל כלבי הוו אתיין ומתברין ליה.
יא תו, מצראי הוו אתיין לבתר, והוו חמאן אינון גרמי דהוו נטלי כלבי מאתר לאתר ומדקן לון, והוו מצראי טמני לון גו עפרא, בגין כלבי דלא ישכחון לון, ודא איהו בטולא דעכו"ם יתיר מסטרא דלהון, ובדא קודשא בריך הוא אסתלק ביקריה, ואתכפיין כל חילין אחרנין, דהא כדין אתכפיין יתיר כד בטילו אשתכח מסטרא דלהון, ועל דא ישראל לא מבטלי לון, דכתיב ועצם לא תשברו בו:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0