פרק ב: ח״ג קח ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי כיון דעאלו ישראל לארעא לא אשתכחו בה דינין תתאין, וכנסת ישראל הות בה בנייחא על כנפי דכרובים כמה דאתמר דכתיב צדק ילין בה (ישעיהו א כא). כדין הוות לה נייחא מכלא! דהא ישראל לא ניימין עד דמקרבי קרבנא דבין הערבים ואסתליקו דינין, ועולה הוה אתוקד על מדבחא. וכדין הוה לה נייחא מכלא ולא אשתכח אלא אתתא בבעלה. הדא הוא דכתיב כי תבואו וגו' ושבתה הארץ - נייחא ודאי! ושבתה הארץ שבת לה' - שבת לה' ממש.
ב תו פתח ר' אלעזר: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו' (שמות כא ב). בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא - אית ליה נייחא בשמטה, דהא דיליה הוא ההוא שמטה לנייחא ביה! ודא אקרי 'שבת הארץ'. ודאי חירו אית בה! נייחא בה! כמה דשבת נייחא הוא דכלא - הכי נמי שמטה נייחא דכלא! נייחא הוא דרוחא וגופא!
ג תא חזי ה' נייחא הוא דעלאי ותתאי! בגין כך 'ה' עלאה', 'ה' תתאה'. נייחא דעלאין, נייחא דתתאין. 'ה' עלאה' שבע שנים שבע פעמים. 'ה' תתאה' - שבע שנים בלחודייהו. דא שמטה ודא יובלא.
ד וכד מסתכלין מלי כלא חד. בגין כך ושבתה הארץ - בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא. ובגין כך ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם - מהו חנם? דלא יהיב למאריה כלום.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0