פרק יא: ח״ג קיד ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי בשעתא דאתער צדק בדינוי - כמה סטרי טהירין מתערין מימינא ומשמאלא! כמה שרביטין נפקין מנהון! שרביטי אשא, שרביטי גומרין, שרביטי שלהובא - כלהו נפקין ומתערין בעלמא ולקאן לבני נשא. תחותייהו ממנן אחרנין מארי טפסין ממנן דארבעין חסר חד - שאטין ונחתין, לקאן וסלקין, ונטלין רשותא. עיילין בנוקבא דתהומא רבא - מצבעין טפסי ונורא דדליק אתחבר בהו. נפקי גומרין ושאטין ונחתין, ואשתכחו לקבליהון דבני נשא. והיינו דכתיב ויספתי ליסרה אתכם (ויקרא כו יח) - אתן למאריהון דדינא 'תוספת' על דינא דלהון,
ב כמה דאת אמר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (בראשית ח כא). מאי לא אוסיף? לא אתן תוספת למארי דינא לשיצאה עלמא, אלא תוספת כגוונא דיכיל עלמא למסבל. ועל דא ויספתי - אתן תוספת ודאי.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0