פרק יא: ח״ג קצג ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר ר' אלעזר: בלעם חייבא - מאן קטיל ליה והיך אקטיל? אמר ר' יצחק: פנחס וסיעתיה קטלוהו! דכתיב הרגו על חלליהם (במדבר לא ח), ותנינן בקרתא דמדין הוה עביד בחכמתא דחרשוי דטאסין באוירא הוא ומלכי מדין, ואלמלא ציץ דקדושא וצלותא דפינחס דאפּילו להון על קטילייא. הדא הוא דכתיב על חלליהם וכתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב (יהושע יג כב). אמר ליה ר' אלעזר: כל דא ידענא.
ב אמר ר' שמעון: אלעזר! כל מלוי דבלעם חייבא - תקיפין אינון! והא אוקמוה חברייא דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים לד י), ואמרו בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ומנו? בלעם. והא אוקימנא מלה. משה לית דכוותיה בכתרין עלאין. בלעם לית דכוותיה בכתרין תתאין. דא בסטרא דקדושה, ודא בסטרא דשמאלא. ואי כל דא הוה בידיה, וכל כך תקיף בחכמתא, גבר דישבח גרמיה בחילא תקיף דכתיב ואנכי אקרה כה (במדבר כג טו) - אעקר ל'כה' מהאי - היאך יכילו לקטלא ליה?!
ג אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר: תלת סימנין אינון. סימן לעבירה - ירקון. סימן לשטות - מלין. סימן דלא ידע כלום - שבוחי. ודא אכרע לשאר! שוטה בעל עבירות - כלא אית ביה! ואי תימא
ד הא כתיב יהללך זר ולא פיך (משלי כז ב), ואם לאו זר - פיך! לאו הכי! אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך - אפתח פומך למללא באורייתא ולאודעא מלי קשוט באורייתא, וכדין פתיחו דפומך באורייתא ישבחון מילך וינדעון מאן אנת! דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לבר נש אלא בזמנא דאפתח פומיה. פומיה הודע לבני נשא מאן הוא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0