פרק מד: ח״ג רח ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו (במדבר כב כג) - בדרך - בההוא ארחא דהוה אשתקע בגווה. וחרבו שלופה בידו - וכי אי איהו נפיק לקביל האי אתון מאי בעי חרבא? ואי איהו נפיק לקבליה דבלעם - אמאי חמאת אתניה ואיהו לא חמא? אלא לכלא אזדמן! ההוא מלאכא מזדמן לקבליה דאתון - לאפקא לה מן ההוא ארחא דאתטען בה. ובמה? ברחמי. ואזדמן לקבליה דבלעם - לאענשא ליה על דאיהו הוה בעי למיהך ברשותיה ולא ברשותא דלעילא.
ב אמר ר' יוסי, השתא אית לשאלא - אי מלוי הוו אתיין מסטרא דכתרין תתאין ולא מאתר אחרא - אמאי כתיב ויבא אלהים אל בלעם וגו' ואך את הדבר [אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה]? אמר ר' יצחק, בגיניהון דישראל אתהדר מלאכא למללא עמיה. דאי תימא דקב"ה מליל עמיה והוא אמר אך את הדבר וגו' ח"ו! דהא ההוא מלאכא אמר ליה וְאֶפֶס אֶת־הַדָּבָר [אֲשֶׁר־אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר] וגו' (במדבר כב לה). ואי תימא ויאמר אלהים אל בלעם וגו'!? הכי אוליפנא! דהאי אלהים דהכא כלהו מלאכא הוה! וההוא איהו אתר דאתי מסטרא דדינא קשיא דביה אחידן חילא ותוקפא דאינון כתרין תתאין דהוה משתמש בהו בלעם. ובגין כך ויבא אלהים אל בלעם... ויאמר אלהים אל בלעם - דלזמנין אתקרי מלאכא בשמא עלאה.
ג ותט האתון מן הדרך (במדבר כב כג) - סטאת מן ההוא ארחא דהות טעינא מסטרא דדינא קשיא לקבליהון דישראל. ובמה חמא בלעם דהיא סטאת מההוא ארחא? אלא הכי אמר ר' שמעון דאפילו בארחא בעא לאבאשא להו לישראל בחילא דאתניה! וכיון דלא סליק בידוי מה כתיב? ויך את האתון במקל (במדבר כב כז) - אטען לה ואלבש לה בזרוזי דינא קשיא תקיפא. הדא הוא דכתיב במקל - במקל דייקא דאיהו דינא קשיא תקיפא; "במקלו" לא כתיב אלא במקל.
ד פוק חמי כמה תקיפא חכמתא דההוא רשע ותיאובתא דיליה לאבאשא להון לישראל! דאיהו אשגח לנפקא מרשותא דלעילא בגין דתיאובתיה לאתייקרא ולאבאשא להו לישראל.
ה ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים וגו' (במדבר כב כד). מה כתיב לעילא? בקדמיתא כתיב ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה - ותלך בארח מישר מסטרא דשדה, ואתרכינת ממה דהוה בה. ויך בלעם את האתון להטותה הדרך - לאסטאה לה מההוא ארחא דשדה. אמר רבי יוסי, בין מלאכא ובין בלעם הות אתנא בעאקו. לבתר כד חמא בלעם דלא הוה יכיל - כדין ויך את האתון במקל כמה דאתמר.
ו ויעמוד מלאך ה' וגו'. אמר ר' אבא כמה אית לן לאסתכלא במלי דאורייתא! הני קראי רמיזי בחכמתא עלאה! וכי למגנא נפק האי מלאכא לאתחזאה לחד אתנא או למיקם בין כרמייא לקבלה, זמנא הכא וזמנא הכא? אלא כלא רזא עלאה הוא! וכלא בעי קב"ה בגין לאגנא עלייהו דישראל ולא ישלטו בהו זינין בישין בגין דאינון חולקיה דקב"ה.
ז ויעמוד מלאך ה' וגו' - תאנא מסטרא דאמא כד איהי מתעטרא - נפקין בעטרהא אלף וחמש מאה סטרי גליפין בתכשיטהא. וכד בעאת לאזדווגא במלכא - מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין. אינון גוונין מתלהטן בארבע סטרי עלמא - כל גוונא וגוונא מתלהטא תלת זמנין בההוא סטרא דאינון תריסר תחומי גליפין, ועאלין ואתכלילו בתריסר אחרנין.
ח ברישא דעטרא אית ד' שורין לד' סטרין, ואינון מגדלות כמה דאת אמר מגדלות מרקחים (שיר ה יג). מהו מרקחים? כמה דאת אמר מכל אבקת רוכל (שיר ג ו). ועל כל מגדלא ומגדלא - ג' פתחין קביעין באבנין טבן מכל סטרא וסטרא. האי עטרא נהירא בדלוגין דאופיר בגין יקרא דמלכא, כמה דכתיב אוקיר אנוש מפז וגו' (ישעיהו יג יב).
ט תחות עטרא תליין זגי דדהבא בסחרנהא; זגא דדהבא מסטרא דא, וזגא דדהבא מסטרא דא. וחד רמונא בגו. ההוא רמונא אית בה אלף זגין, וכל זגא מנייהו מתלהטא בסומקא בחוורא. ההוא רמונא אתפלג בפלוגין ארבע, וקיימא פתיחא לאתחזאה זגהא. תלת מאה ועשרין וחמש זגין לסטרא דא. וכן לכל סטרא וסטרא. עד דמתלהטן ארבע סטרי עלמא מחיזו דכל פלכא ופלכא, ואינון אקרון פלח הרמון כמה דכתיב כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך (שיר ד ג).
י ארבע גלגלין בפלכי ארבע זווין - נטלין בגלגולא לההוא עטרא. וכד נטלי לה - אזדקפן לעילא עד דמטו לגלגולא דפלכא עלאה דנהים יממא וליליא. מתחברן כל אינון פלכין, ונטלין לעטרא וזקפן לה. וקלא דאינון גלגלין אשתמע בכלהו רקיעין. לקל נעימותא מתרעשין כל חילי שמיא וכלהו שאלין דא לדא עד דכלהו אמרי ברוך כבוד ה' ממקומו.
יא כד מזדווג מלכא במטרוניתא - סלקא עטרא דא ואתישבת ברישא דמטרוניתא. כדין נחית חד עטרא עלאה קביעא דכל אבן טבא, וחיזור ושושן בסחרנהא. בשית גלגלין אתיא לשית סטרין דעלמא. שית גדפין דנשר נטלין לה בפלכוי, חמשין פלכין ענבין סחרנהא דגליף בה אימא עלאה קביעאן באבן טבא. חוור וסומק ירוק ואוכם תכלא וארגוונא. שית מאה ותלת עשר זוויין לכל סטרא וסטרא.
יב אלף ושית מאה מגדלין לכל סטרא וסטרא. וכל מגדלא ומגדלא - טורין קביעין. פרחין לעילא. אשתאבן בפתורא דאימא עלאה במשח רבות דילה. כדין אימא בלחישו נגיד מתנן עלאין ושדר וקבע לון בההוא עטרא. לבתר אנגיד נחלי דמשח רבות קדישא על רישא דמלכא, ומרישיה נחית ההוא משחא טבא עלאה על דיקניה יקירא. ומתמן נגיד על אינון לבושי מלכא. הדא הוא דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו' (תהלים קלג ב).
יג לבתר אתהדר עטרא, ומעטרא ליה אימא עילאה בההוא עטרא, ופרישא עליה ועל מטרוניתא לבושי יקר בההוא עטרא. כדין קלא אשתמע בכלהו עלמין - צאינה וראינה וגו'. כדין חדוותא הוא בכל אינון בני מלכא! ומאן אינון? כל אינון דאתו מסטרייהו דישראל. דהא לא מזדווגי בהו ולא קיימין עמהון בר אינון ישראל דאינון בני ביתא ומשמשי להו. כדין ברכאן דנפיקי מנייהו - דישראל הוא.
יד וישראל נטלין כלא ומשדרי חולקא מניה לשאר עמין. ומההוא חולקא אתזנו כל אינון שאר עמין. ותאנא, מבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין נפק חד שביל דקיק דמתמן אתנגיד חולקא לאינון תתאי, ומתמן מתפרש לכמה סטרין. ודא קרינן ליה 'תמצית' דנפיק מסטרא דארעא קדישא.
טו ועל דא עלמא כוליה מתמצית דארץ ישראל קא שתי. מאן ארץ ישראל? הא אוקימנא! ובין לעילא ובין לתתא - כל אינון שאר עמין עכו"ם לא אתזנו אלא מההוא תמצית. ולא תימא דאינון בלחודוי - אלא אפילו אינון כתרין תתאין - מההוא תמצית שתיין! ודא הוא במשעול הכרמים - שביל מרברבי שאר עמין דמתברכן מניה.
טז כד חמא ההוא מלאכא דהא בלעם אסטי לאתון לההוא שבילא דכתיב להטותה הדרך - מיד ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים - לאסתמא שבילא דלא יסתייעון ביה אינון שאר עמין עכו"ם ואינון כתרין תתאין. ואזלא הא כהא דאמר רבי יצחק, כתיב שמוני נוטרה וגו' (שיר א ו) - לנטלא ולברכא לשאר עמין בגלותא. וישראל דאינון כרמי שלי -לא נטרתי בגין דאינון בגלותא ולא מתברכין כדקא חזי.
יז גדר מזה וגדר מזה (במדבר כב כד). אמר ר' אבא היך יכיל ההוא מלאכא לאסתמא ההוא שבילא? אלא בגין דסיועא אחרא הוה ליה - קב"ה וכנסת ישראל. ר' יהודה אמר, אורייתא מסייעא ליה! דכתיב מזה ומזה הם כתובים (שמות לב טו).
יח בההיא שעתא מה כתיב? ותרא האתון וגו' ותלחץ אל הקיר (במדבר כב כה). מאי ותלחץ אל הקיר? כמה דאת אמר מקרקר קיר וגו' (ישעיהו כב ה). קיר - פטרונא - ההוא דשלטא עלייהו. ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר - היא לא יהבא ליה סיועא כלל. ובעקותא אשדת ליה לההוא 'קיר', ורמזא ליה האי. כדין - ויוסף להכותה בהאי סטרא.
יט ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר וגו' (במדבר כב כו). בההיא שעתא אסתים לה כל ארחין וכל סיועין, דלא אשתכח בה מכל סטרא דעלמא סיועא. כדין ותרבץ תחת בלעם (במדבר כב כז). כד חמא בלעם דלא הוה יכיל מה כתיב? ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל (במדבר כב כז) - כמה דאתמר, דאעטן לה ואלבש לה בזירוזי דינא קשיא תקיפא.
כ ויפתח ה' את פי האתון וגו' (במדבר כב כח) - היינו חד מאינון מלין דאתבריאו ערב שבת בין השמשות. אמר ר' יצחק: מאי סגי האי לבלעם או לאתון או לישראל בהני מלין? אמר ר' יוסי: דחייכין ביה אינון רברבין דהוו עמיה, וכד מטו לבלק אמרו ליה "וכי להאי שטיא שדרת ליקרא?! לא תשכח ביה ממשות ולא במלוי!". ובאינון מלה דאתנא אתבזא מן יקריה. ר' חייא אמר: אלמלי לא אמרת אתנא האי - לא שביק בלעם ההוא דיליה. ובמלי דאתנא ידע דאתבר חיליה.
כא ר' אבא רמי - כתיב ותפתח הארץ וגו' (במדבר טז לב) וכתיב ויפתח ה' את פי וגו'. מאי שנא ארץ מאתון דלא כתיב בה "ויפתח ה' את פי הארץ"? אלא התם משה גזר על פומא, ופתחת ועבדת ארעא פקודא דמשה. ודא יאות דקב"ה יעביד פקודא דמשה דהא משה גזר ופקיד ופצתה האדמה את פיה (במדבר טז ל). ועל דא היא עבדת פקודוי דכתיב ותפתח הארץ את פיה. אבל הכא לא אשתכח מאן דגזר - אלא רעותא דקב"ה הוה. והואיל ורעותיה הוה בכך - כתיב ויפתח ה' את פי האתון - מניה אתא מלה ומניה אשתכח.
כב ר' יהודה אמר, אסתכלנא בפרשתא דא ובאלין מלין, ואתחזיין דלאו מלין דצריכין אינון! וכי מאחר דכתיב ויפתח ה' את פי האתון - בעיין למהוי אינון מלין מלי מעלייתא מלי דחכמתא! ואי כמה דאתערו חברנא דאיהו משתבח דסוסיא דיליה רעי ברטיבא והיא תבת ואמרת הלא אנכי אתונך מהכא הוה לה למפתח! והיא לא פתחה אלא מה עשיתי לך! ואי הכי - אמאי קא טרח קודשא בריך הוא למפתח פומה להני מלין?
כג אמר רב אבא ודאי באילין מלין אוליפנא דעתא דבלעם דלאו כדאי הוא למשרי עליה רוח קודשא, ואוליפנא דהא לית יכילו באתניה לאבאשא או לאוטבא. ואוליפנא מהאי אתון דהא לית חילא בבעירי לאשראה עלייהו דעתא שלים. תא חזי בלעם בההיא מלה דאתניה ובההוא דעתא טפשא לא יכיל למיקם - בדעתא עלאה על אחת כמה וכמה!
כד ותאמר לבלעם מה עשיתי לך (במדבר כב כח) - וכי ברשותי הוה למעבד טב וביש? לאו! דהא בעירי לא מתנהגן אלא במה דנהגו לון. ואע"ג דההיא אתנא בעמיקתא יתיר - לאו ברשותה היא. דהא הוא אטעין לה בחרשוי וברשותיה קיימא.
כה ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי (במדבר כב כט) - הוה ליה לחייכא מנה והוא אתיב לקבלה טפשותא דמלהא! כדין חייכו מניה ואתקליל בעינייהו, וידעו דאיהו שטיא. ומה אמר? כי התעללת בי לו יש חרב בידי. אמרו: "שטיא דא! איהו יכיל לשיצאה עמין בפומיה - היך לא יכיל לשיצאה לאתניה והוא בעי חרבא?!". ואוליפנא דלית חילא בבעירי לאשראה עלייהו רוחא אחרא. דאי יימרון בני נשא "אי ימללון בעירי - כמה דעתא שלים יפקון לעלמא" - פוק ואוליף מהאי אתנא! דהא קב"ה אפתח פומה - חמי מלוי! -
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0