פרק לז: ח״ג רצו ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אלין שערי לא חפיין על שפוון, ושפוון כלהו סומקין כוורדא. דכתיב, (שיר השירים ה) שפתותיו שושנים. שפוון מרחשן גבורה, מרחשן חכמתא. באינון שפוון תליין טב וביש, חיי ומותא. מאלין שפוון תליין מאריהון דאתערותא, דכד מרחשין אלין שפוון, מתערין כלא למגזר (מארי) דינא, בכל בתי דינין, (דמדוריהון בהון, ובגין כך) דאקרון עירין. דכתיב, (דניאל ד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר וגו'.
ב (ובמימר קדישין שאלתא) מאי עיר. בספרא דאגדתא, כמה דאת אמר, (שמואל א כח) ויהי ערך. דמתערין דינין לאינון דלא אתרחימו לעילא, בגין כך מתערין אלין דאינון מארי דבבו, (ס"א להו) (בכלהו) ועם כל דא בתרי גווני ברחמי ודינא, ועל דא אקרון עיר וקדיש דינא ורחמי.
ג ובאלין שפוון, אתחזי פומא כד אתפתח. רוחא דנפיק מן פומא, ביה מתלבשין כמה אלף ורבבן. וכד אתפשט, מתלבשין ביה נביאן מהימני. וכלהו פה ה' אקרון. כד מלין נפקין מן פומא, ומתרחשין בשפוון, מתנהרין לכלהו תמני סרי אלפין עלמין, עד דמתקטרין כלהו כחדא, בתמניסר אורחין ושבילין, דאשתמודען.
ד וכלא מחכאן לפומא דא, (בדא) בלישן ממלל רברבן בקיטרא דטיהרא בעוטרא. ועל דא כתיב, (שיר השירים ה) חכו ממתקים, ממתקים ודאי. מאי חכו. כמה דאת אמר, (איוב לד) וחיך יטעם לאכול. וכלו מחמדים, אש ומים. אשא ומייא מתתקנן, (ס"א מתדבקין ויאן) יאן בצייורוי, (בציורוי) דהא גווני מתחברן כחדא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0