פרק לח: ח״ג רצו ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א חכו, באתוון רשימן, דמתגלפן בעטרוי גלידין (גליפין) אחה"ע בגרון. א', דטריד מלכין, (דניאל ב) ומהעדא מלכין, ומהקם מלכין. ח', דטריד ונחית, וסליק ועטיר, כביש באשא גליף ברוחא. ה' יניקה דאימא, סטיר לנוקבא, אתפשט לנוקבא רבא, בתיאובתא דקרתא קדישא, (עד דמתקטרי) מתקטרי אתרין דא בדא. כמה דאת אמר, (שיר השירים ד) הר המור גבעת הלבונה. ע' טיהרא דטיפסא, גליפא בטיפסא, רהיטין דענפין מתאחדן, לסטרוי לרוחין גליפין.
ב והא ברזי דאתוון דשלמה מלכא, אתעטרו אלין אתוון ד', בד' גיכ"ק בחיך כמה דאת אמר וחיך יטעם לאכול, (איוב ו) היאכל תפל מבלי מלח וגו'. וכתיב (ישעיה לב) והיה מעשה הצדקה שלום. (תהלים יט) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו'. מתוקים ודאי.
ג דוד מלכא אמר, גם עבדך נזהר בהם וגו'. אסהדנא עלי דכל יומאי אזדהרנא בהו, דלא לאטעאה בהו, בר יומא חד דעטירנא עטרי מלכא, במערתא דמרוניא, וחמינא בוצינא דאשא מתלהטא אפותיא דמרוניא (נ"א דמערתא), ואזדעזענא. מההוא יומא אזדהרנא בדעתאי בהו, ולא שביקנא לון כל יומאי. זכאה חולקיה מאן דאזדהר במתיקא דמלכא, וטעים בהו כדקחזי. על דא כתיב, (תהלים לד) טעמו וראו כי טוב ה' וגו'. וכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי וגו'.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0