פרק א: ח״ג קכז ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר אברהם המגיה להסיר מכשול מדרך המעיינים אשר לא הופיע עליהם עדיין אור הקבלה השומע ישמע והמבין יבין כי כל המלות אשר הביא האלקי ר' שמעון בר יוחאי בזה הספר הקדוש כגון: מצחא דגולגלתא, שערי דרישא, חללי דמוחא, חוטמא דעתיקא, אודנין, ידין, ורגלין וזולתם מהכלים הגשמיים ותארים אחרים שתאר בהם ה' יתברך, ובפרט באדרא קדישא רבא ובאדרא קדישא זוטא כי באלו השני מקומות רבו התארים הללו הלא המה מורים מדות וספירות ועניינים פנימיים שכליים. וכל האברים שכינו החכמים הללו הם לדמיון וסימנים לדברים סתומים ונעלמים. לא לשום דבר גשמי וחמרי חלילה וחס. כי אין דמיון בינו יתברך ובינינו בשום צד מהצדדים וכל שכן מצד העצם והתבנית. ה' יצילנו משגיאות אכי"ר. האדרא רבא קדישא תניא אמר ר' שמעון לחברייא: "עד אימת ניתיב בקיומא דחד סמכא! כתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהלים קיט קכו). יומין זעירין, ומארי דחובא דחיק, כרוזא קארי כל יומא, ומחצדי חקלא זעירין אינון, ואינהו בשולי כרמא - לא אשגחן ולא ידעין לאן אתר אלזין כמה דיאות!"
ב "אתכנשו חברייא לבי אדרא, מלובשין שריין סייפי ורומחי בידיכון! אזדרזו בתקוניכון! בעיטא, בחכמתא, בסוכלתנו, בדעתא, בחיזו, בידין, ברגלין. אמליכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא. למגזר מלין דקשוט. מלין דקדישי עליונין צייתי להו וחדאן למשמע להו ולמנדע להו!"
ג יתיב ר' שמעון ובכה ואמר: "ווי אי גלינא, ווי אי לא גלינא!" חברייא דהוה תמן אשתיקו. קם ר' אבא ואמר ליה: "אי ניחא קמיה דמר לגלאה - הא כתיב סוד ה' ליראיו - והא חברייא אלין דחלין דקב"ה אינון! וכבר עאלו באדרא דבי משכנא - מנהון עאלו מנהון נפקו!"
ד תאנא: אתמנו חברייא קמיה דר' שמעון ואשתכחו רבי אלעזר בריה. ור' אבא. ור' יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ור' יצחק. ור' חזקיה בר רב. ור' חייא. ור' יוסי. ור' ייסא. ידין יהבו לר' שמעון ואצבען זקפו לעילא. ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר' שמעון וצלי צלותיה. יתיב בגווייהו ואמר: "כל חד ישוי ידוי בתוקפִי!" שוו ידייהו ונסיב לון. פתח ואמר: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסָתר וענו כל העם ואמרו אמן (דברים כז טו).
ה פתח ר' שמעון ואמר: עת לעשות לה' - אמאי עת לעשות לה'? משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורתך? תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא יתעביד בתקונוי דא. ולעתיק יומין אתמר. כתיב אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג כט), וכתיב מי כמוך באלים ה' (שמות טו יא).
ו קרא לרבי אלעזר בריה. אותביה קמיה. ולרבי אבא מסטרא אחרא ואמר: "אנן כללא דכולא! עד השתא אתתקנו קיימין!" אשתיקו. שמעי קלא וארכובתן דא לדא נקשן. מאי קלא? קלא דכנופייא עלאה דמתכנפי.
ז חדי ר' שמעון ואמר: ה' שמעתי שמעך יראתי (חבקוק ג ב). התם - יאות הוה למהוי דחיל! אנן - בחביבותא תלייא מלתא! דכתיב ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו ה), וכתיב מאהבת ה' אתכם (דברים ז ח), וכתיב אהבתי אתכם וגו' (מלאכי א ב).
ח ר' שמעון פתח ואמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר (משלי יא יג). הולך רכיל - האי קרא קשיא! "איש רכיל" מבעי ליה למימר!? מאי הולך? אלא מאן דלא אתיישב ברוחיה ולא הוי מהימנא - ההוא מלה דשמע אזיל בגוויה כחיזרא במיא, עד דרמי ליה לבר. מאי טעמא? משום דלית רוחיה רוחא דקיומא. אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא - ביה כתיב ונאמן רוח מכסה דבר - ונאמן רוח - קיומא דרוחא! ברוחא תלייא מלתא! וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ה).
ט ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא. וכי אי במלי עלמא אצטריך רזא - במלין רזין דרזייא עתיק יומין דלא אתמסראן אפילו למלאכין עלאין - על אחת כמה וכמה! אמר ר' שמעון: "לשמיא לא אימא דיציתון! לארעא לא אימא דתשמע! דהא אנן קיומי עלמין!" תנא רזין דרזין: כד פתח ר' שמעון ברזי דרזין אזדעזע אתרא וחברין אתחלחלו.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0