פרק ב: ח״ג קכח ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א גלי ברזא ופתח ואמר: כתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו' (בראשית לו לא). זכאין אתון צדיקייא דאתגלי לכון רזי דרזין דאורייתא דלא אתגליין לקדישי עליונין! מאן ישגח בהאי ומאן יזכה בהאי דהוא סהדותא על מהימנותא דכלא! צלותא ברעוא יהא דלא יתחשב לחובא לגלאה דא! ומה יימרון חברייא דהאי קרא קשיא הוא! דהא לא הוה ליה למכתב הכי! דהא חזינן כמה מלכים הוו עד דלא ייתון בני ישראל, ועד לא יהיה מלכא לבני ישראל. ומה אתחזי הכא?! ובדא אתערו חברייא. אלא רזא דרזין הוא! דלא יכלין בני נשא למנדע ולאשתמודע ולמרחש בדעתייהו בהאי!
ב תאנא: עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין - עד לא זמין תקונוי דמלכא ועטורי עטורין - שירותא וסיומא לא הוה. והוה מגליף ומשער ביה. ופריס קמיה חד פרסא, ובה גליף ושִיעֵר מלכין,
ג ותקונוי לא אתקיימו. הדא הוא דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל - מלכא קדמאה ל'בני ישראל' קדמאה! וכלהו דגליפו בשמהן אתקרון, ולא אתקיימו עד דאנח להו ואצנע להו. ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא ואתתקן בתקונוי.
ד ותאנא: כד סליק ברעותא למברי אורייתא טמירא תרי אלפי שנין - ואפקה - מיד אמרה קמיה: "מאן דבעי לאתקנא ולמעבד - יתקן בקדמיתא תקונוי!"
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0