ח״ג קמב ע״ב

פרק מו: ח״ג קמב ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א ותאנא בצניעותא דספרא, דכל דינין דמשתכחין מדכורא - תקיפין ברישא ונייחין בסופא. וכל דינין דמשתכחין מנוקבא - נייחין ברישא ותקיפין בסופא. ואלמלא דאתעבידו כחדא - לא יכלין עלמא למסבל. עד דעתיק דעתיקי סתימא דכלא פריש דא מן דא וחבר לון לאתבסמא כחדא.
ב וכד פריש לון - אפיל דורמיטא לזעיר אנפין, ופריש לנוקבא מאחורוי דסטרוי, ואתקין לה כל תקונהא, ואצנעא ליומא דיליה למיתהא לדכורא. הדא הוא דכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן (בראשית ב כא). מהו ויישן? האי הוא דכתיב עורה למה תישן אדני (תהלים מד כד). ויקח אחת מצלעותיו - מאי אחת? דא היא נוקבא, כמה דאת אמר אחת היא יונתי תמתי (שיר ו ט). וסלקא ואתתקנא. ובאתרהא שקיע רחמי וחסד. הדא הוא דכתיב ויסגור בשר תחתנה וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו כו).
ג ובשעתא דבעא למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין ועלעולין. ועד לא סיים לון - אתת מטרוניתא בתקונהא ויתיבת קמיה. בשעתא דיתיבת קמיה - אנח לון לאינון ברייאן ולא אשתלימו. כיון דמטרוניתא יתבת עם מלכא ואתחברו אנפין באנפין - מאן ייעול בינייהו?! מאן הוא דיקרב בהדייהו?! (בגין כך סתימא דמלה - עונתן של תלמידי חכמים דידעין רזא דנא משבת לשבת.) וכד אתחברו - אתבסמו דא בדא, יומא דכלא אתבסם ביה. ובגין כך אתבסמו דינין דא בדא, ואתתקנו עלאין ותתאין.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0