פרק כה: ח״א יב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פקודא חמישאה - כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה. בהאי קרא אית תלת פקודין; חד למלעי באורייתא, וחד לאתעסקא בפריה ורביה, וחד למגזר לתמנייא יומין ולאעברא מתמן ערלתא. למלעי באורייתא, ולאשתדלא בה, ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה.
ב דכיון דבר נש אתעסק באורייתא - אתתקן בנשמתא אחרא קדישא דכתיב שרץ נפש חיה - נפש דההיא חיה קדישא. דכד בר נש לא אתעסק באורייתא - לית ליה נפשא קדישא. קדושא דלעילא לא שריא עלוי. וכד אשתדל באורייתא - בההוא רחישו דרחיש בה - זכי לההיא נפש חיה ולמהדר כמלאכין קדישין,
ג דכתיב ברכו ה' מלאכיו (תהלים קג כ), אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא. ודא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ. האי בהאי עלמא. בההוא עלמא תנינן דזמין קב"ה למעבד לון גדפין כנשרין ולאשטא בכל עלמא, דכתיב וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים (ישעיה מ לא),
ד והיינו דכתיב ועוף יעופף על הארץ - דא אורייתא דאקרי 'מים', ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה. ומאתר דההיא חיה ימשכון לה לתתא כמה דאתמר. ועל דא אמר דוד לב טהור ברא לי אלהי"ם למלעי באורייתא, וכדין ורוח נכון חדש בקרבי (תהלים נא יב).
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0