פרק יט: ח״ג רסה ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א פתח ואמר: והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' (ישעיהו כז יג). והיה ביום ההוא - מאן ביום ההוא? אלא ההוא יומא דאתידע לקב"ה כמה דאת אמר והיה יום אחד הוא יִוָּדַע לה' (זכריה יד ז). תו ביום ההוא כמה דאת אמר ביום בא גוג על אדמת ישראל (יחזקאל לח יח).
ב יתקע בשופר גדול - מה לן ביה אי הוא רב או זעיר?! אלא ההוא שופר עלאה דביה נפקין עבדין לחירו תדיר! והאי איהו יובלא, דיובלא עלאה ורברבא הוא. וכד האי אתער - כל חירו דעלמין מתערין ביה, וההוא אקרי שופר גדול.
ג ובאו האובדים בארץ אשור. "האבודים" מבעי ליה או "הנאבדים" - מאי האובדים? האובדים ממש! בגין דאינון בארעא אחרא ומאן דשארי בארעא אחרא - יניק מרשותא אחרא וכאלו לא שריא במהימנותא. בגין כך 'אובדים' אקרון. 'אובדים' אינון בכל סטרין. דכד ישראל שריין בארעא קדישא זכאין - זכאין תדיר בכלא, זכאן לעילא ותתא.
ד דבר אחר: ובאו האובדים - מאן אינון? אלין צדיק וכנסת ישראל דאקרון אובדים. מנלן? כנסת ישראל דכתיב על מה אבדה הארץ (ירמיה ט יא) - 'אבודה' או 'נאבדת' לא כתיב אלא אבדה הארץ - דא כנסת ישראל. צדיק דכתיב הצדיק אבד (ישעיהו נז א) - 'אבוד' או 'נאבד' לא כתיב אלא אבד, והא אוקמוה.
ה ואי תימא ובאו - מאן אתר אתיין אלין אובדים? אלא כנסת ישראל מן גלותא, צדיק - כמה דאוקמוה - דכתיב בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו א), בגין דייתוב לאתריה וייתי לאתחברא בכנסת ישראל. ועל דא ובאו האובדים בארץ אשור. והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם - מאי קא מיירי? אלא מלה דא דהנדחים בארץ מצרים תב. כביכול ישראל לא יפקון מן גלותא אלא בשכינתא כמה דאוקמוה. ואינון נדחים ישתחוו לה'.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0