פרק כד: ח״ג רסו ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א כד אתא ר' שמעון אמר הא ודאי פרשתא דקריאת שמע רמיזא ביה עשר אמירן כמה דאוקמוה, והכי הוא ודאי. והיו הדברים האלה - כללא דעשר אמירן אינון. ובגין כך עשר פקודין אית הכא לקבל עשר פקודין דאורייתא. ומאן אינון? ושננתם לבניך. ודברת בם. בשבתך בביתך. ובלכתך בדרך. ובשכבך. ובקומך. וקשרתם לאות על ידך. והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך. ובשעריך. הא עשר לקבל עשר אמירן. ועל דא פרשיין אלין כלל רב אינון באורייתא! זכאה חולקיה מאן דאשלים ליה בכל יומא תרי זימני! דהא אתקדש בפומיה שמא קדישא כדקא יאות.
ב ר' אחא הוה קאים עמיה דר' אלעזר ליליא חד בתר פלגות ליליא, והוו משתדלי באורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר כי הוא חייך ואורך ימיך וגו' (דברים ל כ). תא חזי על כל תנאין דגזר קב"ה כד עאלו לארעא דישראל - גזרה דאורייתא הוה. מאי טעמא? בגין דשכינתא לא מתיישבא בארעא אלא באורייתא, ולא מתיישבא לעילא אלא באורייתא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0