ח״א רטז ע״א

פרק טו: ח״א רטז ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א ועיני ישראל כבדו מזקן וגו' (דא) ובגין דא לא את משכח דכוותיה, וכד יהון בגלותא כל זמנא חרובא הדין סיבו, לא יכלין למחזי אפי שכינתא, עד דתיתי רוחא אחרא בהון,
ב מקדמת דנא אסתאיבו בארע עממיא, ולא הוו בנימוסי אורייתא, כמה דיהון כהיל למיהך, ותבו עדנא סגי ביני נכראין, דרא בתר דרא, ואפילו מן ארחיהון, כד יתובון אפי שכינתא לארעהון, בקדמיתא לא יכלין למחמי אפי שכינתא, עד דיהיב קב"ה רוחא דיליה להון.
ג רבי חייא פתח, (יחזקאל לו) ואת רוחי אתן בקרבכם לבתר ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם, מן בתר דיהב רוחי בכון וקדושה, בנימוסי תהכון ותתהכון,
ד לא יוכל לראות, רבי אבא פתח ואמר, (משלי טז) באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש, כד יסברון אפי שכינתא דקב"ה, ויתעסקון דאינון רתיתין מנהון חיוון דעלמא,
ה תא חזי לא תשכח בהני קראי כלהון לישנא אלא לאיניש, (תהלים עא) גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, ולא את משכח בהני קראי בקב"ה, ובגין כך יתובון לארעהון, ויהב קב"ה רוח חכמתא בהון, לישנא דלהון תהויין תדיר.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0