ח״ב קצו ע״א

פרק ג: ח״ב קצו ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א אדהכי דאתעסקו באורייתא נהר יממא. קמו ואתו לקמיה דרבי שמעון. כיון דחמא לון, אמר רבי שמעון: אלעזר ברי! אנת וחברייא אסתימו גרמייכו אלין תלת יומין דלא תפקון לבר. בגין דמלאך המות אשתכח במתא, ואית ליה רשו לחבלא. וכיון דאתייהיב ליה רשו לחבלא - יכיל לחבלא לכל מאן דאתחזי קמיה.
ב ותו, דבר נש דאתחזי קמיה - סליק ואסטי עליה ואדכר חובוי, ובעי דינא מקמי קודשא בריך הוא. ולא אתעדי מתמן עד דאתדן ההוא בר נש, ואתייהיב ליה רשו וקטיל ליה.
ג אמר רבי שמעון: האלהי"ם! רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו. דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי - מלאך המות אשתכח ביני נשי. אמאי ביני נשי? דהכי הוא אורחוי מיומא דפתי לחוה, ובגינה גרים מותא לכל עלמא. ועל דא כד קטיל בר נש וגוברי אשתכחו עם מיתא - עאל ביני נשי בארחא.
ד ואית ליה רשו למקטל בני נשא. ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה, משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי עד דאהדרו לביתייהו. ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמנייהו. ועל דא כתיב ויש נספה בלא משפט (משלי יג כג) - בגין דסליק ואסטין ואדכר חובוי דבר נש קמיה קודשא בריך הוא, ואתדן על אינון חובין, ואסתלק עד לא מטא זמניה.
ה מאי תקנתיה? בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי - יהדר בר נש אנפוי, וישבוק לנשי בתר כתפוי. ואי אינון מקדמי - יהך לאחורא,; בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. ולבתר דמהדרי מבי קברי - לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן, ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא! ובגין דבני נשא לא ידעי ולא מסתכלן דא - רובא דעלמא אתדנו בדינא ואסתלקו עד לא מטא זמנייהו.
ו אמר רבי אלעזר, אי הכי טב ליה לבר נש דלא יוזיף למיתא?! אמר ליה: לא! דהא בר נש דאסתמר כהאי גוונא - אתחזי לארכא דיומין, וכל שכן לעלמא דאתי.
ז תא חזי לאו למגנא אתקינו קדמאי שופר, לאמשכא מיתא מן ביתא לבי קברי. אי תימא דעל מיתא ויקרא דיליה לחוד איהו - לא! אלא בגין לאגנא על חייא, דלא ישלוט עלייהו מלאך המות לאסטאה לעילא, ויסתמרון מניה.
ח פתח ואמר: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו' (במדבר י ט). ודייקנא על הצר - דא מלאך המות. הצורר אתכם - תדיר, וקטיל לבני נשא ובעי לקטלא אחרנין. מאי תקנתיה? והרעותם. אם בראש השנה דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא ולסלקא לעילא לאסטאה לון. וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא וסליק לעילא בגין למהוי קטיגוריא עלייהו - מקדמי בשופר ליבבא עליה דלא יכיל לון, ולאגנא עלייהו.
ט וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא ואשתכח לתתא. וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי ואהדרו מבי קברי. דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא - איהו נחית ואשתכח קמייהו דכתיב רגליה יורדות מות (משלי ה ה). יורדות למאן? לההוא אתר דאקרי מות. ועל דא - חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן.
י תא חזי, כתיב כן דרך אשה מנאפת וגו' (משלי ל ב), והא אוקימנא. אבל כן דרך אשה מנאפת - דא הוא מלאך המות. והכי הוא והכי אקרי. אכלה ומחתה פיה - אוקידת עלמא בשלהובי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו. ואמרה לא פעלתי און - דהא דינא בעא עלייהו ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו.
יא בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי בגו משרייתא דישראל. כיון דאסתכל משה דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי ומשרייתא דישראל בינייהו - מיד כניש לכל גוברין לחודייהו. הדא הוא דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל - אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו.
יב ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין עד דאתוקם משכנא, דכתיב ויקם משה את המשכן. ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא - לא הוה מתעדי מבינייהו. עד דחמא משה ויהב לגוברין עיטא דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין אלא לבתר כתפייהו. הדא הוא דכתיב ויבאו האנשים על הנשים. "ויביאו" לא כתיב אלא ויבאו - בארחא חדא לא הוו אזלין אלא לבתר כתפייהו, בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו עד דאתוקם משכנא.
יג תא חזי, לא אשתכח ביני נשי בפחות משבע נשים ולא פחות מעשר. ובארחא באתגליא - בשבע אשתכח ובעי דינא, בעשר אסטי לקטלא. ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא כתיב ויבאו האנשים על הנשים. ואסתמרו כל ההוא יומא כלהו חברייא ואשתדלו באורייתא.
יד פתח רבי שמעון ואמר: ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה (בראשית ז א). האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח באתר חד בעלמא? דיהא מבול בכל עלמא ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון (שופטים ו א) ויהי חורב אל הגזה לבדה?! או לנטרא ליה בארעא דישראל דכתיב בה לא גשמה ביום זעם (יחזקאל כב כד) - דלא נחתו עלה מי טופנא.
טו אלא כיון דמחבלא נחת לעלמא - מאן דלא סגיר גרמיה ואשתכח קמיה באתגלייא - אתחייב בנפשיה; דאיהו קטיל גרמיה. מנא לן? מלוט, דכתיב המלט על נפשך אל תביט אחריך (בראשית יט י). מאי טעמא אל תביט אחריך? בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה ואסתכל ביה אנפין באנפין - יכיל לנזקא ליה.
טז ועל דא כתיב ויסגור ה' בעדו (בראשית ז טז), דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות. ועד דהוו טמירין - מיתו תליסר גוברין במתא. אמר רבי שמעון: בריך רחמנא דלא אסתכל בדיוקנייכו מלאך המות!
יז ויקהל משה וגו' - אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא. אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר, ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב. בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא, כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו. הדא הוא דכתיב ויקהל משה וגו'.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0