ח״ג יג ע״א

פרק כט: ח״ג יג ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א נפש כי תחטא (ויקרא ה א). רבי יוסי פתח: עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו' (שיר ב יז). כמה אית להו לבני נשא לאזדהרא מחוביהון דלא למחטי קמי מאריהון! דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי "אתערו בני עלמא לבייכו לקמי מלכא קדישא! אתערו לאזדהרא מחובייכו! אתערו נשמתא קדישא דיהב בגווייכו מאתר קדישא עלאה!"
ב דתנינן, בשעתא דקודשא בריך הוא אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא - אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין, בגין לנטרא פקודוי. ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשעא, ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באורייתא. וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר, בדיוקנא דהאי עלמא, בלבוש יקר עלאה אסתכלת ביקרא דמלכא כל יומא ואעטר לה בכמה עטרין.
ג בשעתא דמטי זמנא לנחתא לעלמא - עבדת מדורהא בגנתא דעדן דארעא תלתין יומין למחמי יקרא דמאריהון דצדיקייא, וסלקא לאתרהא לעילא. ובתר דא נחתת לעלמא. אעטר לה מלכא קדישא בשבע עטרין, עד דאתת ועאלת בגו גופא דבר נש. וכד איהי בגופא דבר נש וחבת בהאי עלמא ואשתדלת בחשוכהא - אורייתא תווהא עלה ואמרת "ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים לנפשתא מלכא עלאה, והיא חבאת קמיה?!" נפש כי תחטא - מה דין הוא דתחטא?!
ד אמר רבי יוסי: נפש כי תחטא - אהדרנא לקרא עד דיפוח היום. עיטא להאי נפש לאזדהרא מחובהא ותיתוב לאתדכאה - עד שיפוח היום - עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא, וייתי ההוא יומא תקיפא דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא. ונסו הצללים - דא הוא רזא בין חברייא, דקא אמרי דבשעתא דמטי זמנא דבר נש לנפקא מן עלמא - צולמא דבר נש אתעבר מניה. הדא הוא דכתיב עד שיפוח היום - עד דלא ינשוף יומא לנפקא מהאי עלמא, ונסו הצללים דאתעבר צולמא - יתוב קמיה מאריה!
ה רבי אלעזר אמר, תרין צולמין אית ליה לבר נש כד איהו בקיומיה - חד רברבא וחד זעירא, דכתיב הצללים - תרי. וכד משתכחי כחדא - כדין הוא בר נש בקיומיה. ועל דא ונסו הצללים כתיב. כדין בעי בר נש לאסתכלא בעובדוי ולתקנא לון קמי מאריה ויודי עלייהו, בגין דקודשא בריך הוא אקרי רחום וחנון ומקבל לאינון דתבין קמיה.
ו ודא הוא עד שיפוח היום ונסו הצללים - דכיון דאינון צללים מתעברן מיניה ואיהו תפיס בקולרא - תשובה היא אבל לא מעליא כל כך כזמנא דקאים איהו בקיומיה! ושלמה מלכא אכריז ואמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה וגו' (קהלת יב א).
ז ועל דא עד שיפוח היום - דבעי בר נש לאתקנא עובדוי. דכד מטון יומוי לאסתלקא מן עלמא - קודשא בריך הוא תוהא עליה ואומר ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה?! והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי, ואסהדית בה כד נחתת לעלמא!? והוא עד ודאי מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי! בגין כך הואיל ובר נש הוא עד - בשעתא דיתוב קמי מלכא - או ראה או ידע! או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו, או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודא דמאריה! אם לא יגיד - אם לא יודי עלייהו קמי מאריה כד יפוק מהאי עלמא. ונשא עונו! וכד ישא עונו - היאך פתחין ליה פתחא והאיך יקום קמי מאריה?! ועל דא נפש כי תחטא כתיב:

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0