ח״א קיג ע״ב

פרק כה: ח״א קיג ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, והוה משתדל בהאי קרא (דברים כא ג) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו', וערפו שם את העגלה בנחל, ודינא איהו בקופיץ לערפא לה, א"ל רבי אלעזר, האי למאי אצטריך
ב בכה רבי שמעון ואמר, ווי לעלמא דאתמשך בתר דא דהא מן ההוא יומא דההוא חויא בישא דאתפתה ביה אדם, שליט על אדם, ושליט על בני עלמא, איהו קאים למסטי עלמא, ועלמא לא יכיל לנפקא מעונשיה עד דייתי מלכא משיחא, ויוקים קב"ה לדמיכי עפרא, דכתיב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח וגו', וכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ואיהו קאים על עלמא דא למיטל נשמתין דכל בני נשא.
ג ותא חזי, הא כתיב (דברים כא א) כי ימצא חלל וגו', תא חזי כל בני עלמא ע"י מלאך המות נפקת נשמתייהו, אי תימא דבר נש דא על ידא דההוא מלאך המות נפק נשמתיה, לאו הכי, אלא מאן דקטיל ליה אפיק נשמתיה, עד לא מטא זמניה לשלטאה ביה ההוא מלאך המות,
ד ובגין כך ולארץ לא יכופר וגו', ולארץ דילן, ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא ולקטרגא תדיר, כל שכן דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא, וקב"ה חייס על בנוי, ובגין כך קרבין על האי, עגלה בגין לתקנא עמיה מה דאתנטיל ההיא נשמתא דבר נש מניה, ולא ישתכח מקטרגא על (ד"א ל"ג קריבין בהאי) עלמא.
ה ורזא עלאה תנינן הכא, שור פרה עגל עגלה כלהו ברזא עלאה אשתכחו, ובגין כך בדא מתקנין ליה, ודא הוא דכתיב, ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו', לא שפכה ולא גרימנא מיתתיה, ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו, ובכלא יהיב קב"ה עיטא לעלמא.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0