ח״ג ערט ע״א

פרק יד: ח״ג ערט ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א בת קול בגלותא עד דתיתי אנת לגבה דאנת 'קול' דילה. דכל אשה בת בעלה כמה דאת אמר ותהי לו לבת (אסתר ב טו). מאורשה איהי לך. עדיין לא עאלת עמיה לחופה.
ב אתמר צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה (דברים כב כז). והכי שכינתא אימא דילה! צועקת על בנה - ואין מושיע לה, עד דייתי עמודא דאמצעיתא בגינה דאיהו מושיע, דבגינה אתמר הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע (זכריה ט ט) - הוא מושיע לעילא, ואנת לתתא. ובגין דאנת בדיוקניה אתמר בך ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה כח) - דכלהו ישראל אהדרו לאהליהון ואנת לאו - עד פורקנא בתרייתא. ומאן גרם דא? ערב רב. דבגינייהו וישלך מידו את הלוחות (שמות לב יט). ומההיא שעתא - נפלה! ולא אתפרקת מערב רב דאתמר בהון וגם ערב רב עלה אתם. בכל דא לא אתפרשו מישראל, ושפחה מגברתה, עד פורקנא בתרייתא.
ג אנת ברא דלמכא! כגוונא דילך אתמר בעמודא דאמצעיתא בכלא! חדוה דילך - כחדוה דיליה יהא כד ייתי למפרק לכלתיה. והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' (תהלים יט ו) - דהא לבושין דילה בגלותא חשוכין, ובזמנא דאיהי מתלבשת בהון איהי אמרה אל תראוני שאני שחרחורת (שיר א ו). ואלין קליפין אינון עון משחית אף וחמה. נוקבא בישא - שפחה בישא, שבתאי, ושפחה כי תירש גבירתה דאיהי שבת מלכתא. משחית אף וחמה סחרין לתלתא אבהן.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0