ח״ג ערח ע״ב

פרק י: ח״ג ערח ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א פקודא בתר דא לדון בדיני חגבים, דאתמר דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה אסיפתם היא המתרת אותם. הכי מארי מתניתין אינן צריכים שחיטה אלא דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו (בראשית מט לג). מה נוני ימא חיותן בימא - אוף תלמידי חכמים מארי מתניתין חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מינה מיד מתים. תנינא דמתניתין - דבה אתרבו כתניני ימא. ואי אינון ביבשתא יעלון למיא ולא ידעין לשטטא - אינון מייתין. אבל אדם דאינון מארי קבלה - אינון לעילא מכלהו. בהו אתמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים (בראשית א כו) - דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול נחש בריח, לקבל הבריח התיכון בתוך הקרשים (שמות כו כח).
ב בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא, וחד בלע לחבריה. והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה ומורה חייב מיתה. ואי אינון שוין דא לדא ואית בהון מחלוקת וקושיא - אתמר בהון לסוף את והב בסופה (במדבר כא יד), ואוקמוה אהבה בסופה.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0