פרק א: ח״ב קפז ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א וידבר ה' אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'. רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי. עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא! אוריכו להו עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר ודאי כתיב עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם (תהלים לד טז). האי קרא קשיא וכו'....
ב תא חזי הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני. ואי תימא - ישראל היך אתמנון? אלא כופרא נטיל מנייהו והא אוקמוה. וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא. ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא.
ג מותנא אמאי סליק במניינא? אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא - סטרא אחרא שריא עליה ויכיל לנזקא. בגין כך נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא עליה מניינא, והא אוקמוה ואתמר:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0