פרק יא: ח״ב קצא ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי כתיב, וירא העם כי בשש משה - מאן העם? אינון ערב רב. מאן ערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב? והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו! ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין - הכי הוה ליה למכתב "ערב רב עלו אתם", לפי ערבוביא דלהון.
ב אלא ערב רב עלה אתם (שמות יב לח) - עמא חד הוה ולישן חד! אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו ויעשו גם הם חרטומי מצרים (שם ז כג), דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא. כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים - אהדרו לגבי משה. אמר ליה קודשא בריך הוא למשה: לא תקבל לון! אמר משה: מאריה דעלמא! כיון דחמו גבורתא דילך באען לאתגיירא - יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך. וקבל לון משה.
ג אמאי קרא לון ערב רב? אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישהון יונוס וימברוס, ובשעתא דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - משירותא דשית שעות ומחצה עד שירותא דתשע ומחצה, דהיינו 'ערב רברבא'. כל אינון חרשין זעירין - משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא.
ד אינון עלאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - דהא כדין שראן תשע מאה ותשעין וחמש דרגין למשטטא על טורי חשוך. ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין (נ"א דרגין) בחרשייהו. ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן, עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה. וקראן לון ערב רב בגין דאית ערב זעירא; מתשע שעות ומחצה ולתתא דא ערב זעירא. ותרי 'ערבי' אינון. ועל דא וגם ערב רב עלה אתם.
ה וחכמתא דלהון הוה סגי. ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין בשש משה - בשש שעתי קדמאין דיומא - דאינון לא יכלין לשלטאה בהו. (ס"א בגין שית) בשית דרגין עלאין דאחידן ביה (נ"א דאחיד בהו), ובכל סטרין בשית הוה. ובעטרין דאלין שית הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר.
ו מיד ויקהל העם על אהרן. דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי, כללא דכל ישראל. ואיהו קביל אורייתא בעלמא - ואפילו מגלת אסתר, דכתיב וקבל היהודים (אסתר ט כז) - "וקבלו היהודים" מבעי ליה - מאי וקבל? אלא דא משה דאיהו היהודים - כללא דיהודאי. ויקהל העם על אהרן - אמאי על אהרן? בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן. ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים - אלהי"ם ודאי - בעו סטר שמאלא. אשר ילכו - "אשר ילך" מבעי ליה - מאי אשר ילכו? אלא אלהי"ם שית דרגא אינון, כלהו בסטר שמאלא דאלהי"ם שית אינון. דאי תימא דהא שבע אינון - ההוא אלהי"ם עלאה לא עאל בכללא.
ז תא חזי, כל זמנא דהוה משה במצרים - שמא דאלהי"ם לא דכיר אלא שמא דה'. ועל דא קשיא ליה לפרעה - בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההיא מלה, והיינו קום עשה לנו אלהי"ם - לנו דייקא - דאנן צריכין להאי מלה לתקפא סטרא דילן דהוה אתדחיא עד השתא.
ח אשר ילכו לפנינו - מאי אמרו? אלא הכי אמרו: חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר. דילכון - וה' הולך לפניהם יומם (שמות יג כא). אוף הכי - אלהי"ם אשר ילכו לפנינו, כמה דאזיל קמייכו ה', דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא.
ט תא חזי, כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. וההוא עננא דיקר דכתיב וה' הולך לפניהם יומם אזלא לקמייהו. ואלין ערב רב וכל אינון בעירי עאנין ותורין הוו אזלו לבר ממשרייתא לבתרייתא. ותא חזי, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא - שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו. ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב - לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון.
י אמר רבי אלעזר, אבא אי הכי, אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא? אמר ליה, ודאי הכי הוא! אלא מה דיהבין לון ישראל כמאן דיהיב לעבדיה. וממה הוו אכלי? מתמצית. מה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת. וקרא אכריז ואמר: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה (שמות טז לה), בני ישראל ולא אחרא. ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא - ולא שאר ערב רב עאני ותורי דהוו בינייהו.
יא עד השתא הוו אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסטרא אחרא. אמרו: או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן, חס ושלום דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא. אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה.
יב ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ובגין כך, כד אתא משה אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו כלהו, ולא אשתאר בהו פסולת כלל:
יג אמר לון אהרן פרקו נזמי הזהב. וכי לא הוה לון דהבא אחרא? אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה. תא חזי, תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי. כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו? ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם - כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן.
יד מה כתיב? ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'. אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב. חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא - נטלו ההיא דהבא; (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא.
טו בכה רבי שמעון. אמר אי חסידא קדישא! אהרן משיחא דאלהא רבא! בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא! מהו עבדו? כד מטו שית שעתין ויומא הוה במתקלא - נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מאי טעמא? בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא. ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא - מיד ויתפרקו כל העם. מאי ויתפרקו? כמה דאת אמר מפרק הרים ומשבר סלעים (מלכים א יט יא) - דחבילו ותברו אודנייהו. בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא!
טז פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, והגישו אדניו אל האלהים וגו' (שמות כא ו). הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים וגו' (ויקרא כה נה), ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר - תרצע. ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס"א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא.
יז מה עבדו? פליגו תרווייהו ההוא דהבא; חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש. קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון בחרשא דפומא. כיון דמטא שירותא דשבע - ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן דכתיב ויקח מידם; תרווייהו הוו ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם - קלא נפק ואמר יד ליד לא ינקה רע (משלי יא כא), דכתיב כי ברע הוא, אייתי רע לעלמא.
יח רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר. אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות.
יט כיון דמטא שבע שעתין דיומא - יהבו ליה לאהרן מיד. אי איהו הוה אמר לון "שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול" - לא הוו יכלין בחרשייהו כלום. אלא מידם נטל, וקרא מתרעם ואמר ויקח מידם. חמו מה עבד אהרן! גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא! דאלו נטיל מארעא - כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא? בגין דויקח מידם ולא מארעא.
כ ויצר אותו בחרט - לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא. אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה. דנקיט דהבא וטמריה מעינא - ביש בתר ביש. מאי ויצר אותו בחרט? דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא - כדין סליק כלא לעובדא.
כא בספרא דחנוך אשכחנא דהוה אמר הכי: ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא. וכד ייתון מבשרא דחמרי - יטעין ליה בההוא דעייל (נ"א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה. ודיוקנא יצייר בציורא בחרט. מאי בחרט? בחרט אנוש - דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא.
כב ודאי דא ברירא דמלה דאנוש כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו. ועל דא כתיב בחרט - ההוא דאשתמודע למעבד הכי. ודא הוא ברירו דמלה.
כג וכלא הוה - דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין. ודא הוא עובדא דחרשין אלין - מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר - אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה. ומלה דאצטריך בכסויא לבתר - אצטריך באתגליא בקדמיתא.
כד השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי - מה אעביד! ודאי אצטריכנא לגלאה! אציתו ואטמירו מלין! בסטר קדושה ההוא אלהי"ם דקשוט מלך על עלמא - בתלת עלמין אתתקף; בבריאה, ביצירה, בעשיה. והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא. לקבל בריאה - ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום. לקבל יצירה - ויצר אותו בחרט. לקבל עשיה - ויעשהו עגל מסכה. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין!
כה השתא אית למימר, וכי לא כתיב ואשליכהו באש ולא יתיר, וכדין ויצא העגל הזה. והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה? אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו. אבל ממה דכתיב ויקח מידם וכתיב ויצר אותו - מחילא דתרין אלין אתעביד כלא - כביכול הוא עביד ליה! דאי תרין אלין לא הוו - לא אתעביד ולא נפק לאומנותא. אבל מאן גרם דאתעביד - אינון תרין. דבעוד דאיהו לקח מידם - אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא.
כו ומשכו תרין רוחין כחדא - חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור. תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין? אלא שור - הא אתמר. חמור אמאי? בגין דחרשין אלין דמצראי כתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ).
כז ועל דא כל אינון דישראל דמיתו - אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין כתיב אלה אלהיך ישראל, ולא כתיב "זה" אלא אלה. תרין הוו כחדא. אשר העלוך מארץ מצרים - העלוך ולא "העלך". כתיב
כח ויעשהו עגל מסכה ויאמרו. "ויאמר" לא כתיב אלא ויאמרו - דאהרן לא אמר מדי. תנינן, מאה ועשרים וחמש קנטרין הוו ביה -
כט היך כתיב ויקח מידם? וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין? אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מָלֵי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא כאילו הוה כלא בידייהו.
ל תא חזי, מה כתיב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. אי חסידא קדישא! כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא! כיון דארמי ליה בנורא - אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק דיוקנא דשור כמה דאתמר, בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד וירא אהרן. מהו וירא אהרן? חמא דסטרא אחרא אתתקף - מיד ויבן מזבח לפניו; דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא.
לא ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא. חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפק בחילא תקיף. מה עבד ההוא לגיונא? אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא. חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה. כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא - מיד נרתע ואהדר לאחורא.
לב כך וירא אהרן דסטר אחרא אתקף - אחיד באסוותא ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים - מיד אהדר לאחורא ואתחלש תוקפיה וחיליה דהוה אתתקף. ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא.
לג תא חזי, מה כתיב ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר - חג לה' ולא לעגל. ולסטר קדושה עבד. ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה. ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש.
לד אמר ליה קודשא בריך הוא: אהרן! תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו. חייך תרין בנך יפלון, ועל חובא דא יתפסון. הדא הוא דכתיב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (דברים ט כ). מאי להשמידו? אלין בנוי, כמה דאת אמר ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב ט), דפרי דבר נש בנוי אינון.
לה תא חזי, אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא. בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב ויקריבו לפני ה' (ויקרא י א) - לפני ה' שוו. אתפסו בחובה דא.
לו אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה. דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא - מלה קדמאה דאבעי למשה לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה, כמה דאתמר. וכתיב ויקח את העגל אשר עשו, ולא כתיב וינתץ את המזבח.
לז תא חזי, ויקרא אהרן - אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא ויקרא ויאמר, וכתיב ביונה ויקרא ויאמר (יונה ג ד). מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא. חג לה' מחר - נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו. חג לה' - למעבד בכו דינא.
לח ותלת דינין הוו; חד ויגוף ה' את העם, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל. והיינו חג דבני לוי, לה' דויגוף ה', מחר - דאשקי לון משה וביתו בההוא ליליא ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין. ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין. ועל דא חג לה' מחר. וכל אסותא דעבד אהרן בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו.
לט תא חזי (ההוא מזבח דקדושה הוה) דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו 'מזבח' לא כתיב, דהא אהרן מנדע הוה ידע דכתיב זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כב יט). ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה. וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש.
מ אמר ליה רבי אלעזר: אבא ודאי הכי הוא! וישראל לא הוו! אבל ירבעם דעבד עגלין - הא ישראל הוו ועגל עבדו! אמר ליה ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא.
מא אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא. מה אעביד? מיד ויועץ המלך ויעש וגו' (מלכים א יב כח). נטל עיטא בישא. אמר הא סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכל שכן בארעא דא דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור.
מב תרין עגלים אמאי? אלא אמר ירבעם במצרים ובמדברא הוו אינון חרשין, דכתיב בשר חמורים בשרם (יחזקאל כג כ). הכא - אינון תרין רוחין בישין יתלבשו כדקא חזי לון. דכר ונוקבא אינון - דכר הוה בבית אל, ונוקבא הות בדן. ומגו דכתיב נפת תטפנה שפתי זרה (משלי ה ג) - אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב וילכו העם לפני האחד עד דן (מלכים א יב ל). ובגין כך תרין עגלין הוו. ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא, ועליה כתיב גוזל אביו ואמו וגו' (משלי כח כד).
מג ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו כמה דאתמר. ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור? אלא ודאי כך אתחזי. וכן בכל סטרין - שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא.
מד ועל דא בני רחימאי, כיון דאלהי"ם בעו, ובסטר דאלהי"ם אתבני עובדא - אלהי"ם קדישא אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועא - לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא. כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא - אסתכל.
מה תלת זמנין אנקיד ליה. אי משה רעיא מהימנא! כמה חילך תקיף! כמה גבורתך רב! תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב ועתה הניחה לי - הא חד, ויחר אפי בהם ואכלם - הא תרין, ואעשה אותך לגוי גדול - הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא לקבל הניחה לי, אחיד בדרועיה שמאלא לקבל ויחר אפי בהם ואכלםPP, אתחבק בגופא דמלכא לקבל ואעשה אותך לגוי גדול. וכד אתחבק בגופא - תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה דבמילי נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף. ובחכמתא עבד.
מו אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן! בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא! מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא! מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא! מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך!
מז תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא - אתמשיך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה ה) - מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו - הוו שמעין קלא מלעילא וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו - אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה.
מח כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא.
מט כיון דחטו בעגלא - אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב? וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו.
נ תא חזי מה כתיב בקדמיתא? וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא). וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב וכל העם רואים את הקולות (שם כ טז). ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב זה אלי ואנוהו. לבתר דחבו - פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי! מה כתיב וייראו מגשת אליו.
נא ותא חזי מה כתיב בהו? ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב - דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא. כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב? ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי? אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב. מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.
נב וקרא לו אהל מועד - וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד?! אלא בקדמיתא 'אהל' סתם, השתא 'אהל מועד'. מאי מועד? רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש. רבי אלעזר אמר לטב - מה 'מועד' דאיהו יום חדוה דסיהרא דאיתוספא ביה קדושה לא שלטא בה פגימותא אוף הכא קרי ליה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים. ועל דא וקרא לו אהל מועד כתיב.
נג ורבי אבא אמר לביש. דהא בקדמיתא הוה 'אהל' סתם, כמה דאת אמר אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח (ישעיה לג כ). והשתא 'אהל מועד'. בקדמיתא - למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה אהל מועד - כמה דאת אמר ובית מועד לכל חי (איוב ל כג). השתא אתייהיב ביה זמנא, וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא - חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא אהל מועד - זווגא דלהון מזמן לזמן. ובגין כך וקרא לו אהל מועד מה דלא הוה קודם.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0