פרק י: ח״ב קצ ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א אמר רבי יוסי, לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקודשא בריך הוא. וקרא הוא, דכתיב לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו' (מלכים א ח נו). תא חזי רחמנו דיליה - אלו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו ולא יתיר - נח לעלמא דלא אתברי. אבל מדאמר מכל דברו הטוב, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד.
ב ואף על גב דאגזים וארים רצועה - אתאת אימא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד. בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו - איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיניה.
ג ואי תימא מנלן? ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב לך רד כי שחת עמך - שרי לארמא רצועה. ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא - שתיק. כיון דחמא קודשא בריך הוא כך - אנקיד ליה ובטש ביה ואמר ועתה הניחה לי. מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקודשא בריך הוא דכתיב זכור לאברהם - דא דרועיה ימינא. ובגין כך לא נחית רצועה.
ד ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא אן הות, דשבקת מלה למשה? שאילנא ואמינא, והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא. כד אתו לקמיה דרבי שמעון - חמא באנפייהו סימן. אמר: "עולו בני קדישין, עולו רחימין דמלכא, עולו רחימין דילי, עולו רחימין אלין באלין".
ה דאמר רבי אבא כל אלין חברייא דלא רחימין אלין לאלין - אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו. כל חברייא ביומוי דרבי שמעון - רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה. דהוה אמר רבי שמעון כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר, ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם. מתחבקן דא בדא. יעקב - תרווייהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה. יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא! כההוא דוגמא אצטריכו ולא למעבד פגימו.
ו כיון דחמא סימן באנפייהו ואמר לון הכי - אמרו ליה ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא, והכי אצטריך לן למנדע. בכה רבי שמעון ואמר, חד מלה מאינון מלי דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן, דלא אמרו באתגליא - מלה דא סתרא איהי - ואימא לכו בני רחימאי, בני רחימין דנפשאי. מה אעביד? אמרו לי בלחישא, ואנא אימא באתגלייא. ולזמנא דנחמי אנפין באנפין, כל אנפין יסתכמון בדא.
ז בני, חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו ביה עמא קדישא - באימא חאבו. דכתיב קום עשה לנו אלהים - אלהים ודאי, כבוד ישראל. דא איהו דשריא עלייהו כאימא על בנין. ודא הוא רזא דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו כ) - דא כבודם דישראל, אימא דלהון. ודא הוא דכתיב גלה כבוד (ש"א ד כב) - דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון. ועל דא וימירו את כבודם. במה? בתבנית שור.
ח הכא איהו רזא דמלה. תא חזי, לתתא גו שמרים דחמרא דורדיין בישין - נפק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה. ואיהו ברזא דיוקנא דאדם כד קריב לגו קדשא. כיון דאתעבר מתמן ובעי לנחתא לתתא, בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא. ונחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט - תבנית שור, דיוקנא דשור. וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור - כלהו דיליה. ועל דא כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור.
ט מהו אוכל עשב? הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה: מתמצית דלחם ושבע זיני דגן - לית ליה בהו חולקא. ובגיני כך אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאימא וארחא דילה - אמר למשה. בני רחימאי! עיטא בתרווייהו בדא תדיר! ודא הוא דלחישו לי בלחישו - דלא חזי לגלאה - דברא לא ינדע. ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר. אבל תרווייהו בעיטא דא ובעיטא חדא.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0