פרק ג: ח״ג נב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א כד אתי צפרא - כל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא. הדא הוא דכתיב בְּרׇן יחד ככבי בקר וגו' (איוב לח ז). כדין - כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח בה בכנסת ישראל לזמנא לכל בני עלמא. הדא הוא דכתיב ויטע אשל בבאר שבע (בראשית כא לג).
ב ומאן דלא יתער רוחיה בפולחנא דמאריה - בהיך אנפין יקום קמי מלכא כד יתערון עליה בדינא ויתפסון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא?! כדין כתיב וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם (קהלת ט יב). ועד לא ינפוק בר נש מהאי עלמא - בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא עד לא יתפרשון דא מן דא. ולית מאן דישגח.
ג בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא - לא נפקא נפשא מן גופא עד דאתגלי עליה שכינתא. ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא - נפקא מגופא לקבלהא. אי זכאה הוא - מתקשר בה ואתדבק בה. ואי לאו - שכינתא אזלא, והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא. מתלא אמרי: שונרא מאשא לא מתפרשא! חדדי לסכינא - אזלא אבתריה!.
ד לבתר אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה. גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא ומטי זמנא לאתדכאה - כדין אסתלקא מגיהנם ואתלבנת מחובהא, כפרזלא דאתלבן בנורא. וסלקין עמה עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא. ואסתחייא תמן באינון מיא, ואסתחייא בבוסמין דתמן כמה דאת אמר מְקֻטֶּרֶת מֹר ולבונה (שיר ג ו). וקיימא תמן עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקייא.
ה וכד מטא זמנא לסלקא - כדין סלקין עמה דרגא בתר דרגא, עד דאתקריבת כקורבנא על מדבחא. הדא הוא דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן - כהנא עלאה דלעילא! האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא - האי אית ליה תקנתא כגוונא דא. ואי לאו - מעוות לא יוכל לתקון וגו'!
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0