פרק כח: ח״ג רכ ע״א
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א רבי שמעון הוה אזיל מקפוטקיא ללוד ור' יהודה אזיל עמיה. עד דהוו אזלי - פגע בהו ר' פנחס בן יאיר ותרין גוברין טוענין אבתריה. שכיך חמריה דר' פנחס. טעינו לה ולא אזיל. אמר ר' פנחס שביקו ליה! דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח או נסא אתעביד לן השתא. עד דאינון תמן נפק ר' שמעון מבתר חד טנרא. נטל חמרא ואזיל. אמר ר' פנחס ולא אמרית לכו דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח!
ב נחת וגפיף ליה ר' פנחס ובכה. אמר ליה חמינא בחלמי דאתיא שכינתא לגבי, ויהבת לי נבזבזן רברבן וחדינא בה. השתא כמה דחמינא! אמר ר' שמעון מקל פרסי דחמרך ידענא דאנת הוא. השתא חדוה שלים! אמר ר' פנחס נתיב בדוך חד דמלי דאורייתא אצטריך צחוחא. אשכחו עינא דמייא ואילנא. יתבו.
ג אמר ר' פנחס מסתכל הוינא דהא לתחיית המתים בארחא דארעא אחרא יעביד לון קב"ה. ומה דהוה השתא קדמאה ליהוי כדין בתראה. מנלן? מאינון עצמות; הנהו גרמין דאחיא לון קב"ה על ידי יחזקאל, דכתיב (יחזקאל לז ז ח) ותקרבו עצמות עצם אל עצמו בקדמתא, ולבתר כתיב וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וגו' ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם - דהא מה דאפשיט בקדמיתא ליהוי בתראה. בקדמיתא עור ולבתר בשר. בקדמיתא אפשיט מרוחא, ולבתר עור, ולבתר בשר, ולבתר עצמות.
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0