ח״ג קעו ע״ב

פרק ד: ח״ג קעו ע״ב

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר טז כב). תא חזי משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה. במה? בגין דכתיב ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות - רוחת כתיב חסר וא"ו, ובגין כך אילנא דמותא הוא. ובכל אתר נפילת אנפין לההוא אתר הוי. ועל דא אל אלהי. אל - הדא הוא דכתיב ואל זועם בכל יום. אלהי הרוחות - דאיהו אתר צרורא דנשמתין דעלמא, וכל נשמתין תמן סלקין ומתמן אתיין.
ב רבי יהודה פתח: שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי (איוב לד ב). האי קרא אליהוא אמרו. תא חזי מה כתיב ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וגו' (איוב לב ג) - דהא אינון הוו אמרין מלין ואיוב לא הוה אתנחים עלייהו. מהכא אוליפנא מאן דעאל לנחמא לאבל - בעי ליסדא מלין בקדמיתא, דהא חברייא דאיוב הוו אמרי מלי קשוט אבל לנחמא ליה לאו. בגין דבעי מלין דאיהו יודי עלייהו וכדין יקבל עליה דינא ויודי למלכא קדישא עליה. מה כתיב? וֶאֱלִיהוּ חִכה את איוב בדברים וגו' (איוב לב ד) - דאודי לבתר לקב"ה וקביל עליה דינא דשמיא.
ג תא חזי כתיב לכן אנשי לבב שמעו לי חלילה לאל מרשע ושדי מעול (איוב לד י). לכן אנשי לבב שמעו לי - שלימין בכלא לאבחנא מלין. חלילה לאל מרשע - הדא הוא דכתיב ואל זועם בכל יום (תהלים ז יב). ושדי מעול - דא סמיך לקבלא דא, והא אוקמוה אל שדי. כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ (איוב לד יא) - הא בר נש אזיל בהאי עלמא ועביד עבידתוי וחטי קמי מאריה - ההוא עובדא תליא עליה לשלמא ליה דינא. הדא הוא דכתיב כי פועל אדם ישלם לו - ההוא עובדא ישלם לו.
ד ועם כל דא - אם ישים אליו לבו (איוב לד יד) - כיון דבר נש שוי לביה ורעותיה לאתבא קמי מאריה - כדין אל אלהי הרוחות - רוחו ונשמתו אליו יאסוף; לאתצררא בצרורא דחיי, ולא שביק לנפשיה לבר לאתדנא בדינא אחרא.
ה רבי יוסי אמר האי מלה רזא הוא בדינין טמירין דקב"ה. כי פועל אדם ישלם לו - לאתדנא בדיניה ובאינון עובדין דבר נש עביד בהאי עלמא, וסליק ליה לאתדנא כעובדוי ויתאביד מעלמא. מה כתיב בתריה? מי פקד עליו ארצה ומי שם תבל כלה (איוב לד יג). מי פקד עליו ארצה - דא הוא אחוה דפריק ליה. ומי שם תבל כלה - דבאני ביתא, ובני בניין עלמא ותקונא וישובא. מה כתיב בתריה? אם ישים אליו לבו (איוב לד יד) - האי בר נש דפקיד עליה למבני בניינא - בעי לכוונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא. מכאן בר נש דאתי על ההיא אתתא בגין שפירו ותיאובתא דילה - הא בניין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא.
ו ובגין כך כתיב אם ישים אליו לבו - ברעותא דלבא דיכוין לגביה - כדין רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ואתמשך גביה לאתבנאה בהאי עלמא. מה כתיב בתריה? יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב (איוב לד טו). יגוע כל בשר יחד - ההוא גופא יתבלי בעפרא וכל ההוא בשרא. והשתא אדם על עפר ישוב - הא חדתותין דבנינא כמלקדמין, ויתוב על עפרא דבניינא דגופא אחרא כמה דהוה בקדמיתא. ועל דא - רוחא ונשמתא בידוי דקב"ה, וחייס עליהו דבני נשא דלא יתאבידו מהאי עלמא ומעלמא אחרא. בגין כך אל אלהי הרוחות לכל בשר (במדבר טז כב):

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0