פרק ג: ח״ג קנו ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א תא חזי משה הוה שמשא ובעא לאעלאה לארעא. אמר ליה קב"ה: משה! כד אתי נהורא דשמשא - אתכליל סיהרא בגוויה. השתא דאנת שמשא - היך יקומון כחדא שמשא וסיהרא?! לא נהיר סיהרא אלא בשעתא דאתכניש שמשא! אבל השתא לית היא יכיל. אי תבעי למנדע מנה - שלח לך אנשים (במדבר יג ב) - לגרמך בגין למנדע.
ב תא חזי! משה - אי תימא דהוא לא ידע דלא ייעול לארעא בזמנא דא לאו הכי! אלא ידע! והוה בעי למנדע מנה עד לא יסתלק, ושלח לאלין מאללי. כיון דלא אתיבו מלה כדקא יאות - לא שלח זמנא אחרא עד דקב"ה אחזי ליה דכתיב עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ (דברים לב מט), וכתיב ויראהו ה' את כל הארץ (דברים לד א). ולא דא בלחודוי אלא כל אינון דזמינין למיקם בכל דרא ודרא - כלהו אחזי ליה למשה! ואתמר ואוקמוה חברייא.
ג כיון דשארי משה למשלח מה אמר לון? היש בה עץ (במדבר יג כ). וכי מה הוא דקאמר? ואי תימא דלא ידע אלא לקמן יימא מלה! אבל הכא הכי אמר משה: אם יש בה עץ - הא ידענא דאנא איעול לתמן! מאי עץ? דא אילנא דחיי, ותמן לא הוה אלא בגן עדן דארעא. אמר: אם יש בה עץ דא - אנא איעול לתמן! ואי לא - לאו אנא יכיל למיעל!
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0