ח״ב ג ע״א

פרק ה: ח״ב ג ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון, ואלין אינון: ( א) מאן דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה, מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו וכל דמתקרבין בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו,
ב ולא עוד אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה, ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב בר נש לגבי נדה, ההוא מסאבו דליג עלוי, וישתאר בכל שייפין דיליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא משכין עלוי רוח מסאבו, וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בנינא ויסודא דיליה איהו במסאבו רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא, דמיד דקריב בר נש לגבי נדה ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב (ויקרא טו כד) ותהי נדתה עליו.
ג ( ב) מאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קודש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב (מלאכי ב יא) ובעל בת אל נכר, ותנינן לית קנאה קמי קב"ה בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיומא דשמא קדישא ורזא דמהימנותא. מה כתיב (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מיד ויחר אף ה' בישראל.
ד רישי עמא דידעו ולא מחו בידייהו אתענשו בקדמיתא, דכתיב (שם ד) קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רבי אבא אמר, מאי "נגד השמש"? נגד הברית דאקרי שמש, ועליה אתמר (תהלים פד יב) כי שמש ומגן ה' אלהי"ם, שמש ומגן דא ברית קדישא, מה שמש זרח ואנהיר על עלמא, אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש, מגן מה מגן איהו לאגנא עליה דבר נש, אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דבר נש, ומאן דנטיר ליה לית נזקא בעלמא דיכיל למקרב בהדיה, ודא הוא נגד השמש.
ה רישי עמא יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא, אי ידעין ולא מקנאין ליה, בגין דחובא דא עלייהו לקנאה ליה לקדושא בריך הוא בהאי ברית. מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא, עליה כתיב (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהי"ם אחרים על פני, לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכלא קנאה חדא, ועל דא אתדחייא שכינתא מקמיה, מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דבר נש, כאילו משקר בשמא דקב"ה, מאן דמשקר חותמא דמלכא, משקר ביה במלכא, לית ליה חולקא באלהא דישראל, אי לא בחילא דתיובתא תדיר (ס"א יתיר).
ו רבי יוסי פתח ואמר, (ש"א יב ט) וישכחו את ה' אלהיהם וגו' מאי "וישכחו"? דדחו מנייהו ברית קיימא קדישא, דהוו גזרין ולא פרעין, עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל, כמה דכתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם ברכו ה'.
ז ( ג) מאן דקטיל בנוי, ההוא עוברא דמתעברא אתתיה, וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה, אית מאן דקטיל בר נש, והאי קטיל בנוי,
ח תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל, ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר ולא ידיע, וקב"ה אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא, ואלין אינון, קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא דאזלא ומשטטא בעלמא ולא אשכחת נייחא, ועל אלין רוחא דקודשא בכיה, ועלמא אתדן בכל הני דינין, ווי לההוא בר נש ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא.
ט זכאין אינון ישראל, דאף על גב דהוו בגלותא דמצרים אסתמרו מכל הני תלתא, מנדה ומבת אל נכר ומקטול זרעא, ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה, דאף על גב דגזרה אתגזרת, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא במעהא דאתתא כל שכן לבתר, ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא.
י ( א) מנדה - דתני רבי חייא מאי דכתיב (שמות לח ח) ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות, מפני מה זכו נשין להאי, בגין דאסתמרו גרמייהו בגלותא דמצרים, דלבתר דאתדכיין הוו אתיין מתקשטן, ומסתכלן במראה בבעליהון, ומעוררן לון בפריה ורביה.
יא ( ב) מבת אל נכר - דכתיב (שם יב מא) יצאו כל צבאות ה' וגו', וכתיב (תהלים קכב ד) שבטי יה עדות לישראל, עדות לישראל ודאי, ואלה שמות בני ישראל, שבטי בני ישראל, דבר אל בני ישראל.
יב ואי תימא והא כתיב והוא בן איש מצרי, הא ודאי חד הוה ופרסמו קרא, דכתיב (ויקרא כד י) והוא בן איש מצרי וגו' ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. ( ג) פריה ורביה - דכתיב (שמות א ז) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו'. ומכל הני אסתמרו ישראל. בני ישראל עאלו, בני ישראל נפקו, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל וגו':

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0