ח״ג מ ע״א

פרק ח: ח״ג מ ע״א

הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.

א פתח רבי יהודה ואמר: סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו' (שיר ב ד). האי קרא הא אתמר ושפיר! אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא! סמכוני. מאי סמכוני? אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה - הדא הוא דכתיב סומך ה' לכל הנופלים וגו' (תהלים קמה טז). ובגין כך כנסת ישראל דנפלה (דכתיב נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה ב)) - בעיא לאסמכא! והיא אמרה סמכוני!. למאן אמרה? לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה!
ב ובמה? באשישות! אלין אינון אבהן דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא. וכד אינון אתמליין - הא ברכאן משתכחי לגבה על ידא דחד דרגא דאיהו 'צדיק'. ומאן דידע ליחדא שמא קדישא - אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא - איהו סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא.
ג רפדוני בתפוחים - כלא חד כמה דאמרן! אבל רזא דא - אשישא עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא ומכוון רעותא. ועל דא אשישות ותפוחים - 'אשישות' לרוואה מחמרא, 'תפוחים' לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה? כי חולת אהבה אני בגלותא. ומאן דמיחד שמא קדישא בעי ליחדא דינא ברחמי לאכללא לון כדקא חזי לאתבסמא, ולאתתקנא כלא כדקא יאות. ודא סמוך לה לכנסת ישראל בגלותא.

ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0