פרק יז: ח״א קמב ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א ותקח רבקה את בגדי עשו וגו' אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר דהוו מן אדם הראשון, ואתו לידא דנמרוד, ובהו הוה צד צידה נמרוד, דכתיב (בראשית י ט) הוא היה גבור ציד לפני ה' וגו', ועשו נפק לחקלא, ואגח ביה קרבא בנמרוד וקטל ליה, ונסב אלין לבושין מניה, הדא הוא דכתיב ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ואוקמוה כתיב הכא והוא עיף, וכתיב התם (ירמיה ד לא) כי עיפה נפשי להורגים,
ב ועשו הוה סליק לון לאינון לבושין לגבה דרבקה, ובהו הוה נפיק וצד צידה, וההוא יומא לא נטל לון, ונפק לחקלא ואתעכב תמן. וכד הוה לביש לון עשו לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין, בגין דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה, ובגין כך אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו וסליקו ריחין.
ג אמר רבי יוסי שופריה דיעקב (הוה) דאיהו שופריה דאדם איך אפשר, והא תנינן, תפוח עקבו דאדם הראשון מכהה גלגל חמה, ואי תימא דכך הוה יעקב, א"ל רבי אלעזר, ודאי הכי הוה בקדמיתא, עד לא חב אדם הראשון לא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בשופריה, כיון דחטא אשתני שופריה ונתמאך רומיה ואתעביד בר מאה אמין. ותא חזי שופריה דאדם הראשון רזא איהו, דמהימנותא עלאה תלייא בההוא שופרא, ובגין כך (תהלים צ יז) ויהי נעם ה' אלהינ"ו עלינו, וכתיב (שם כז ד) לחזות בנועם ה', ודא הוא שופריה דיעקב ודאי, וכלא רזא עלאה איהו:
ד וירח את ריח בגדיו ויברכהו תא חזי וירח את ריח הבגדים לא כתיב, אלא ריח בגדיו, כמה דאת אמר (שם קד ב) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. דבר אחר (נ"א דא הוא) וירח את ריח בגדיו ויברכהו, דכיון דאלביש לון יעקב סליקו ריחין בההיא שעתא, ועד דלא ארח (נ"א דארח) ריחין דלבושיה לא ברכיה, דהא כדין ידע דאתחזי הוא לאתברכא, דאי לא אתחזי לא סליקו כל הני ריחין קדישין בהדיה, הדא הוא דכתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו.
ה ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' - ויאמר מלה סתים הוא, אית דאמרי שכינתא הות, ואית דאמרי יצחק הוה, כריח שדה אשר ברכו ה', מאן שדה, דא שדה דתפוחים, שדה דאבהן עלאין (חמידו) סמיכו ליה ומתקנין ליה:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0