פרק יב: ח״ב קלג ע״ב
הזוהר נלמד במסורת ששמרה עליו בזהירות רבה. כאן הוא מוצג במקור הארמי.
א בשעתא דקא מיחדי ישראל יחודא דרזא דשמע ישראל ברעותא שלים, כדין נפיק מגו סתימו דעלמא עלאה חד נהירו, וההוא נהירו בטש גו בוצינא דקרדינותא, ואתפלג לשבעין נהורין, ואינון שבעין נהורין בשבעין ענפין דאילנא דחיי.
ב כדין ההוא אילנא סליק ריחין ובוסמין, וכל אילני דגנתא דעדן כלהו סלקין ריחין, ומשבחן למאריהון, דהא כדין אתתקנת מטרוניתא לאעלא לחופה בהדי בעלה, וכל אינון שייפין עלאין כלהו מתחברן בתיאובתא חדא וברעותא חדא, למהוי חד בלא פרודא כלל, וכדין בעלה אתתקן לגבהא לאעלא לחופה, ביחודא חד לאתייחדא במטרוניתא.
ג ועל דא אנן מתערי לה, ואמרינן שמע ישראל (דברים ו ד), אתקין גרמך הא בעליך ייתי לגביך, בתקונוי זמין לקבלך, ה' אלהינ"ו ה' אחד, ביחודא חדא ברעותא חדא בלא פרודא, דכל אינון שייפין כלהו אתעבידו חד, ועיילין בחד תיאובתא.
ד כיון דאמרי ישראל ה' אחד באתערותא דשית סטרין, כדין כל אינון שית סטרין אתעבידו חד, ועאלין בחד תיאובתא, ורזא דא ו' חד פשיטו בלחודוי, בלא דבקותא אחרא לגביה, אלא איהו בלחודוי פשיט מכלא ואיהו חד.
ה בההיא שעתא מטרוניתא מתתקנא ומתקשטא, ועיילין לה שמשהא בלחישו סגי לגבי בעלה, ואמרי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דא איהו בלחישו, דהכי אצטריך לאעלא לה לגבי בעלה, זכאה עמא דידעי דא, ומסדרי סדורא עלאה דמהימנותא.
ו בההיא שעתא דאתחברו בעלה ומטרוניתא כחדא, כדין כרוזא נפיק מסטרא דדרום, אתערו חילין ומשריין דגלי רחימותא לגבי מאריכון.
ז כדין אתער חד ממנא עלאה בוא"ל שמיה רב משריין, ובידיה ארבע מפתחן, דנטיל מד' סטרי עלמא, וחד מפתחא אתרשים באת י', ומפתחא אחרא אתרשים באת ה', וחד מפתחא אתרשים באת ו', ומפתחא אחרא אתרשים באת ה', ואנח לה תחות אילנא דחיי. אינון תלת מפתחן דאתרשימו בתלת אתוון, אלין אתעבידו חד, כיון דאתעבידו חד, ההוא מפתחא אחרא סליק וקאים, ואתחבר בההוא אחרא כללא דתלת, וכל אינון משריין וחיילין עיילין לאינון תרין מפתחן גו גנתא, וכלהו מיחדי כגוונא דלתתא.
ח ה', דא רשימו דאת י', רישא עלאה דבשמא קדישא, אלהינ"ו, דא איהו רזא דרשימו דאת ה' עלאה, את תניינא דבשמא קדישא. ה', דא משיכו דאתמשך לתתא, ברזא דרשימו דאת ו', דאינון תרין אתוון אתמשכו למהוי באתר דא, ואיהו אחד, כל הני תלתא אינון חד ביחודא חד.
ט כיון דכל דא אתעביד חד ביחודא חד, ואשתאר כלא ברזא דאת ו' שלים, מרישא דמבועא ומהיכלא פנימאה, וירית לאבא ואימא, כדין עיילין למטרוניתא בהדיה, דהא השתא איהו שלים בכל טיבו עלאה, ויכיל לאתזנא לה, ולמיהב לה מזונא וספוקא כדקא יאות, וכל אינון שייפין דיליה כלהו חד, כדין עיילין לה לגביה בלחישו. אמאי בלחישו? בגין דלא יתערב זר בההיא חדוה, כמה דאת אמר ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד י).
י כיון דאיהו אתיחד לעילא בשית סטרין, אוף הכי איהי אתיחדת לתתא בשית סטרין אחרנין, בגין למהוי אחד לעילא ואחד לתתא, כמה דאת אמר יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט), אחד לעילא בשית סטרין, דכתיב שמע ישראל ה' אלהינ"ו ה' אחד (דברים ו ד), הא שית תיבין לקבל שית סטרין, אחד לתתא בשית סטרין, (הדא הוא דכתיב) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הא שית סטרין אחרנין בשית תיבין, ה' אחד לעילא, ושמו אחד לתתא.
יא ואי תימא הא כתיב אחד לעילא, ולתתא לא כתיב אחד. ועד הוא אחד בחלופי אתוון. אתוון דדכורא לא מתחלפי, אתוון דנוקבא מתחלפי. דהא שבחא דדכורא על נוקבא, ובגין דלא תשלוט עין הרע, אנן מחלפי אתוון, דלא אמרינן אחד באתגלייא. ובזמנא דאתי דיתעבר עין הרע מעלמא ולא תשלוט (בהדה), כדין יתקרי אחד באתגלייא, בגין דהשתא דההוא סטרא אחרא אתדבק בהדה, לאו איהי אחד, אלא דאנן מיחדין לה בלחישו, ברזא דאתוון אחרנין ואמרי ועד,
יב אבל בזמנא דאתי דיתפרש ההוא סטרא מינה ויתעבר מעלמא, כדין יתקרי אחד ודאי, דלא יהא בהדה שותפו ודביקו אחרא, כמה דאת אמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד ט), באתגליא בהדיא ולא בלחישו ולא ברזא.
יג ועל דא אנן מיחדין לה מההוא סטרא אחרא, כמאן דזמין לאחרא למיהוי סהיד דיליה, בגין דדא איהו סהיד דילן, וסטרא אחרא לאו איהו סהדא לגבן, וכדין איהי אתפרישת מההוא סטרא, כיון דאתת, אנן מעלין לה לחופה לגבי בעלה מלכא עלאה, בכל רעותא וכוונה דלבא, ועל דא איהו אחד.
יד בשעתא דאיהי אתת בעולימתהא, ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא, לא אתת אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא, ולא יתיר, והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא, כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (שיר ג יא), פוקו למחמי ביקרא דמלכא, כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי, ואתפרש מינה. כיון דאתת, כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא עלאה, בלחישו ברזא, דאלמלא לאו הכי, לא יתפרש מינה ההוא סטרא אחרא, ויתערב חדוותא. אבל בזמנא דאתי דיתפרש מינה ההוא סטרא אחרא, כדין ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
טו כיון דעאלת לחופה, ואיהי בהדי מלכא עלאה, כדין אנן מתערי חדוה דימינא ושמאלא, כמה דאת אמר (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלהי"ך בכל לבבך וגו', והיה אם שמוע וגו', בלא דחילו כלל, דהא סטרא אחרא לא יתקרב תמן ולית ליה רשו.
טז כלה, כל זמנא דבעאן לאעלא לה לגבי מלכא לחדוה דשמושא, אצטריך בלחישו ברזא, בגין דלא ישתכח ברגלי (בר נש דגלי) צעדהא, רמז דסטרא בישא, ולא יתדבק בהדה, ולא ישתכחון בבנוי רמז פסול כלל.
יז והכי אמר יעקב לבנוי, שמא חס ושלום אירע פסול (בזרעי או) בערסי, כדין אינון אמרו, כמה דלית בלבך אלא אחד, כך וכו' לית לן דביקו בסטרא אחרא כלל, דהא פרישא הוה מערסך, ואנן ביחודא לגבי מלכא עלאה, ולית לן דביקו כלל בסטרא אחרא, דהא בפרישו מסטרא אחרא (נ"א הוינן, ברעו) הוה רעותא ומחשבתא דילן.
יח כיון דידע דסטרא אחרא לא אתדבק תמן כלל, כדין עאלת אתתא לגבי בעלה בלחישו, ברזא דיחודא דשית סטרין, פתח ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהא איהי ברזא דאחד בעולימתהא, בלא ערבוביא כלל ולא שותפו דסטרא אחרא.
יט ותא חזי, בההיא שעתא יעקב ובנוי הוו בדיוקנא עלאה לתתא בהדי שכינתא, יעקב הוה ברזא דשית סטרין דעלמא עלאה ברזא חד, בנוי הוו בדיוקנא דשית סטרין דעלמא תתאה, ואיהו בעא לגלאה לון ההוא קץ. כמה דאוקימנא דאית קץ ואית קץ, אית קץ הימין ואית קץ הימים. קץ הימין דא מלכות קדישא, רזא דמהימנותא, רזא דמלכו דשמיא, קץ הימים - דא מלכו חייבא, רזא דמלכו אחרא, רזא דסטרא אחרא דאקרי קץ כל בשר, והא אוקימנא.
כ כיון דחמא דאסתלקת שכינתא מניה וכו', אינון אמרו כמה דלית בלבך אלא אחד, דאנת ברזא דעלמא עלאה ואיהו אחד, אוף אנן דאנן ברזא דעלמא תתאה איהו אחד, ועל דא אדכרו תרי לבבות, רזא דעלמא עלאה דאיהו לבא דיעקב, ורזא דעלמא תתאה דאיהו לבא דבנוי, כדין אעיל לה בלחישו.
כא וכמה דאינון אתייחדו רזא דעלמא עלאה באחד ורזא דעלמא תתאה באחד, אוף הכי אנן צריכין ליחדא עלמא עלאה באחד, וליחדא עלמא תתאה ברזא דאחד, דא בשית סטרין ודא בשית סטרין, ובגין כך שית תיבין הכא ברזא דשית סטרין, ושית תיבין הכא ברזא דשית סטרין, (זכריה יד ט) ה' אחד ושמו אחד, זכאה עדביה וחולקיה מאן דישוי רעותיה להאי, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
כב רב המנונא סבא אמר הכי, דא אתערותא דיחודא שפיר איהו, ורזא דברירא דמלתא הא אוקימנא, ומלין אלין זמינין לאתעתדא קמי עתיק יומין בלא כסופא כלל.
כג רעיא מהימנא: פקודא ללמוד תורה בכל יומא, דאיהו רזא דמהימנותא עלאה, למנדע ארחיה דקב"ה, דכל מאן דאשתדל באורייתא, זכי בהאי עלמא, וזכי בעלמא דאתי, ואשתזיב מכל קטרוגין בישין, בגין דאורייתא רזא דמהימנותא איהי, דמאן דאתעסק בה, אתעסק במהימנותא עלאה, וקב"ה אשרי שכינתיה בגויה דלא תעדי מניה.
כד מאן דידע מלה דאורייתא, אצטריך למרדף אבתריה, ולאולפא האי מלה מניה, לקיימא רזא דכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, אורייתא אילנא דחיי איהו, למיהב חיין לכלא, מאן דאתתקף באוריייתא, אתתקף באילנא דחיי, כמה דאת אמר עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח).
כה וכמה רזין עלאין אוקימנא במאן דאשתדל באורייתא, דזכי לאתקשרא באורייתא דלעילא, בהאי עלמא לא שכיך, ולא שכיך בעלמא דאתי, ואפילו בקברא שפוותיה מרחשן אורייתא, כמה דאת אמר דובב שפתי ישנים (שה"ש ז י). [עד כאן רעיא מהימנא]:
ארמית: ויקיטקסט העברי, "ספר הזוהר", CC BY-SA 4.0