Chapter 39: Zohar II:218a
The Zohar is studied within a tradition that guarded it with great care. Here it is presented in the original Aramaic.
English not available yet
א רבי יוסי פתח ואמר: ויאכל בעז וישת וייטב לבו (רות ג ז) - מהו וייטב לבו? דבריך על מזוניה, ואוקמוה. ודא איהו רזא דמאן דמברך על מזוניה - דא אוטיב ללביה. ומאן אוטיב? כמה דכתיב לך אמר לבי (תהלים כז ז), וכתיב צור לבבי וגו' (תהלים עג כו).
ב ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא - כל מאן דבריך על שבעא - אוטיב וחדי לאתר אחרא. וסימנך סעודתי דשבת - דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו. והכא - אתהני מההוא ברכה דשׂבעא.
ג מאי טעמא? בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך - ההיא ברכתא סלקא ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא.
ד ודא איהו רזא דבין חברייא. רזא בחול - לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת - איהו רזא אחרא - במזונא ממש! ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא. ורזא דא כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דה"א כט יד) - ודאי בהנאותיה דא ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה.
ה מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא - בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה. דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא - הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא. ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך.
ו רזא הכא - ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין ומשריין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא. ובאינון מלין דברוך אתה אתהני ואתרבי ואתעטר ביה. ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט).
ז והכא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב כי נתן מלחמו לדל. דאי לא תימא הכי - האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. אלא טוב עין כמה דאוקימנא, הוא יברך ודאי בעינא טבא בחדוה. ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה - דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל - אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין ואתכליל מכל סטרין. מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין דידעין רזין עלאין וארחין דאורייתא.
ח תא חזי, בעז טב עינא הוה. תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא. מה כתיב? ויבא לשכב בקצה הערמה (רות ג ז) - רזא דכתיב בטנך ערמת חטים (שיר השירים ז ג). מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא - אתר אתתקנא ליה גו רזין עלאין בהיכלין קדישין. זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה וידע רזא דלהון, דלית לן פקודא ופקודא באורייתא דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין. ובני נשא לא ידעי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דמשתדלי באורייתא! זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי!
ט תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא - לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל -, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ - הוו מתברן לבייהו ומסתכלן בעובדייהו. בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי. ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא.
י אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא הוו נהרין ובלטין ונצצין. כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון - אנפוי נפלין מאימתא והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה.
Aramaic: Hebrew Wikisource, "Sefer HaZohar", CC BY-SA 4.0